והדברים עתיקים.
בצדה של הזכות לחיים, כפי שנתפסה במקורות היהדות, נוצרו זכויות נוספות, שהושוו לה, שבלעדיהן אין חייו של אדם חיים. כך נלמד, למשל, מדינו של הרוצח בשגגה, שנגזר עליו לנוס אל אחת מערי המקלט "וחי" (דברים, ד מב [ז]; יט, ב-ה [ז]), שאם הוא תלמיד "מגלין רבו עמו" ואם הוא רב "מגלין ישיבתו עמו". הטעם לכך הוא: "שנאמר 'וחי' עשה לו כדי שיחיה. וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין" (מכות, י, א [כ]; רמב"ם, רוצח ושמירת נפש, ז, א [כא]).
גם את הזכות להיות הורה יש לראות כך. בצדה של הזכות לחיים – שהיא הזכות לחיים שלמים ומשמעותיים – או כחלק ממנה, ראויה גם הזכות להיות הורה להכרה כזכות יסוד אנושית עצמאית ולא רק כנגזרת של אוטונומיית הרצון.
זעקתה של רחל אמנו "הבה-לי בנים ואם-אין מתה אנכי" (בראשית, ל, א [ח]), שאותה הזכיר חברי, השופט טל, בחוות-דעתו, זעקת הדממה של חנה ה"מדברת על-לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (שמואל א, א, יג [כב]) ומתפללת "אל-הנער הזה" (שמואל א, א, כז [כב]), ודברים אין ספור בספרות שלנו ושל עמים אחרים, הם ביטוי מרשים של עוצמתה של הכמיהה לילד, שאין עזה ממנה. בכמיהה זאת מקופל רצונו של האדם להמשיך דרך צאצאיו את הקיום, הפיזי והרוחני, שלו, של משפחתו ואף של עמו.
בה טמונה שאיפתו להגשים את עצמו ואף לממש את חלומותיו שלא נתגשמו. בה אצורה אהבתו לצאצאיו, אלה שנולדו ואלה שטרם נולדו; אהבה של "מי-יתן מותי אני תחתיך" (שמואל ב, יט, א [כג]), הגוברת על תשוקת החיים שלו עצמו, וכן כמיהה שעמה התקווה לנוחם ומרגוע בבדידותו, בזקנתו ומול פני מותו. נאמר כי "במות הורה שלך – אבדת את עברך; במות ילד שלך – איבדת את עתידך" (דברי ד"ר אליוט לובי, כפי שצוטטו אצל ה' ס' שיף, חיים עם השכול (משרד הבטחון, תשמ"ג). הצאצא הוא העתיד, וקיומו מעניק לחייהם של רוב בני האדם משמעות מיוחדת, ואולי את עיקר משמעותם.
לפי השקפתי, גדול לאין ערוך משקלה הערכי של זכות זאת ממשקלה של הזכות שלא להיות הורה, שהיא הזכות שלא לשאת בנטל הרגשי, המוסרי והכלכלי שההורות מטילה. עשיית "צדק של ערכים" (בג"צ 200/83 וותאד ואח' נ' שר האוצר ואח' [19], בעמ' 121) מחייבת אותנו להעדיף את הזכות הראשונה על פני השנייה.
.6אולם, אפילו נראה את הזכות שלא להיות הורה כשקולה לזכות להיות הורה, הרי מטה את הכף לטובת הזכות האחרונה עובדה נוספת: פוטנציאל החיים של הביציות המופרות. כאן מבקש אני להדגיש שאין בכוונתי לנקוט עמדה כלשהי בשאלות הפילוסופיות הקשות: מתי מתחילים החיים? מתי זוכה האדם במעמד מוסרי? מאיזה רגע בהתפתחותו הופכים חייו לקדושים ולמוגנים כזכותו הטבעית? המובן הביולוגי לעומת המובן המוסרי של ההוויה האנושית; או להביע דעה על הגישות השנות בנושאים אלה, לרבות המסקנות המשפטיות שיש להסיק מהן (עיין לעניין זה בהרצאותיו של פרופ' ד' הד, אתיקה ורפואה, בפרק "עוברים כבני אדם" (משרד הבטחון, תש"ן) 51ואילך).
בשאלות אלה, ובשאלות הכרוכות בהן, כמו בזכות להפלה, בהקשר של הפרשה הנדונה, דנו פרופ' גנז במאמרו הנ"ל, בעיוני משפט יח, בעמ' 86, וכן ד"ר מרמור, במאמרו הנ"ל, בעמ' 437ובסופו של דבר הגיעו למסקנות שונות.
כאמור, אינני בא לנקוט עמדה בגישות השונות. כמו כן אינני יודע אם ניתן לייחס בכלל לביציות המופרות אינטרס להיוולד, הראוי להכרה מוסרית, ואם גובר הוא על האינטרס של דני נחמני. אולם תחושתי המוסרית מביאה אותי למסקנה שעצם קיומו של פוטנציאל חיים זה, יהא שקלו אשר יהיה, מטה את הכף לזכותה של רות נחמני.
.7באתי לקצר וחוששני שאמצא מאריך. לאחר כתיבת פסק-דיני הונחו לפניי פסקי הדין של חבריי, השופטים בך, אור, מצא וזמיר, וכן השלמות ותיקונים לפסקי הדין שנכתבו לפני פסק-דיני. אוסיף גם כאן משלי עיטור קטן נוסף למקצת מדבריהם.