--------------
* פ"מ תשנ"ד (1) 142, .153
בזרעו של בעלה טרם גירושיה – תושתל בה הביצית רק לאחר קבלת הסכמת בעלה לשעבר".
מכלל הן למד בית המשפט המחוזי על הלאו. לגבי אישה גרושה, ורק לגבי אישה גרושה, באה תקנה 8(ב)(3) ומתנה במפורש את ההשתלה בהסכמה של הבעל לשעבר. משמע, אומר בית המשפט המחוזי, אין צורך בהסכמה כזאת לגבי אישה נשואה. והוא הדבר החשוב בפרשה זאת: שהרי רותי ודני, אף שהם חיים בנפרד, עדיין הם נשואים זה לזה.
ולא היא. תקנה 14 דורשת הסכמת הבעל לכל פעולה לאורך כל התהליך. הדברים פשוטים וברורים. עם זאת, עדיין היה צורך להוסיף את תקנה 8, העוסקת בתהליך לגבי נשים שאינן נשואות: רווקה (תקנה 8(ב)(1) ), אלמנה (תקנה 8(ב)(2) ) וגרושה (תקנה 8(ג)(3) ). לגבי גרושה צריך היה להוסיף את תקנה 8(ב)(3), ולא היה אפשר להסתפק בתקנה 14, שכן תקנה 14 דורשת את הסכמת הבעל, ואילו תקנה 8(ב)(3) באה להוסיף את ההסכמה של הבעל לשעבר.
בית המשפט המחוזי מציג את הבעל כאילו יצא מן התמונה לאחר ההפריה: הבעל עשה את שלו, הבעל יכול ללכת. ומה לו כי יתערב בשלב ההשתלה ויבקש למנוע את המשך התהליך? לא זו בלבד. בית המשפט המחוזי מוסיף ואומר כי -
"טמונה סכנה בעמדה שתחייב הסכמה נוספת של הבעל במקרים של סכסוך ביניהם (לרבות סכסוך לפני גירושין), שכן הדבר מקנה עדיפות לבעל ועשוי להביא לקיפוח משמעותי של האשה...
...ההסכמה היא חד-פעמית ואינה ניתנת לשינוי לפי רצון זמני זה או אחר"*.
אולם לפי התקנות הבעל נשאר בתמונה. כך יוצא לא רק מתקנה 14, הדורשת הסכמת הבעל לכל פעולה, אלא גם מתקנה .9 תקנה זאת קובעת לאמור:
"(א) ביצית, לרבות ביצית מופרית, תוקפא לתקופה שלא תעלה על חמש שנים.
(ב) נתקבלה בקשה בכתב להארכת תקופת ההקפאה, חתומה בידי האשה שמגופה ניטלה ובעלה, ומאושרת בחתימתו של הרופא האחראי, רשאי בית החולים להאריך את תקופת ההקפאה בחמש שנים נוספות".
אם כן, ברור כי לפי התקנות הסכמת הבעל (לפי תקנה 14(ג) – הסכמה בכתב ובנוכחות רופא) נדרשת, לצורך המשך התהליך, חמש שנים לאחר הקפאת הביצית. היא נדרשת אפילו לצורך המשך ההקפאה. האם סביר לומר שהיא לא נדרשת לצורך ההשתלה? היא נדרשת גם כאשר בני הזוג חיים יחד בשלום. האם סביר לומר שהיא לא נדרשת כאשר בני הזוג חיים בנפרד ואין שלום ביניהם? שוו בנפשכם: במשך חמש שנים לאחר ההקפאה, הבעל כאילו אינו קיים, בחינת צל רפאים, והאישה רשאית ליטול את הביציות מבית