33. החלטתו של פקיד המרשם לרשום פרט רישום מבוקש אינה מיועדת אפוא להכריע בשאלות משפטיות וחברתיות קשות. הוא הדין גם במקרה של סירוב לרשום פרט רישום מבוקש. ההחלטה לרשום וההחלטה לסרב לרשום הן שני צדדים של אותו מטבע, ובשתיהן אין מקום לתת בידי פקיד המרשם "הכרעות היסטוריות" (בלשונו של השופט מ' חשין), אף לא בנוגע לפרט ההורות. המקרה שלפנינו הוא מקרה בו סירובו של פקיד הרישום לרשום את פרט ההורות על יסוד תעודת הלידה והצו השיפוטי הזר שהוצגו לו, הוא משום הכרעה בסוגיות שהמשיבים עצמם טוענים שלא הן לפקיד המרשם להכריע (השוו: פרשת בן ארי, בעמ' 568 מול האות ו'). לכך אין מקום. בהציגם את תעודת הלידה והצו השיפוטי הזר העותרים אינם טוענים שההורה השני הוא הורה ביולוגי לילדה, אלא כי יש בידם מסמך תקף המעיד על הורות משפטית משותפת לילדם או ילדתם. כפי שהדגישה השופטת ד' ביניש בפרשת ברנר-קדיש בנוגע לצווי אימוץ זרים, "פרט הרישום המבוקש אינו עובדה ביולוגית, אלא עניין הכרוך בשאלה משפטית מורכבת" (ראו גם דברי השופטת ד' דורנר, שם בעמ' 375). לו טען העותר שרישומו סורב כי הוא הורה ביולוגי לילדה, היו דרישות ההוכחה המופנות אליו לצורך רישום מותאמות לסוג הורות זה, הניתן להוכחה בפשטות יחסית כאמור לעיל (ראו: פרשת קעדאן, בפסקאות 24 ו-26 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; פרשת ויס, בפסקאות 56-54 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). אלא שהטענה שפקיד המרשם נדרש לרשום על פיה היא טענה להורות משפטית מכוח פונדקאות על פי דין זר, והיא מלווה בתעודות ציבוריות תקפות המעידות עליה. המשיבים עצמם בודקים, על פי הנוהל שהם מפעילים, כי תעודות אלו הן תקפות במקום נתינתן וכי אין בהן משום הפרה של דין המדינה בה מומש הסכם הפונדקאות. מהו אפוא מקור הסירוב לרישום? בפי המשיבים כאמור שתי תשובות המצדיקות את הסירוב, האחת הנוגעת ל"אי נכונות גלויה על פניה", והשנייה לחשיבות דיוק המרשם ואמינותו. נבחן טענות אלו על פי סדרן.
34. לדעתי אין לקבל את הטענה כי אין לרשום את ההורה השני במרשם, נוכח העובדה שזהו פרט רישום "שאינו נכון עובדתית, ואי נכונות זו נגלית על פניה": ראשית, המשיבים טוענים למעשה לאי-נכונות משפטית, ולא עובדתית. ואולם, נפסק זה מכבר שסירובו של פקיד המרשם אינו יכול להישען על טענה שעניינה אי-נכונות משפטית (ראו: פרשת בן ארי, בעמ' 567). חשוב מכך, טענה לאי-נכונות "גלויה לעין" בנוגע לפרט ההורות נדחתה זה מכבר בפרשת ברנר-קדיש, אשר עסקה באישה שאימצה את ילדה הביולוגי של בת-זוגה בארצות הברית. גם שם טענו המשיבים כי הורות משפטית משותפת של זוג נשים איננה מן האפשר, ועל פקיד המרשם לסרב לרושמה. השופטת ד' ביניש דחתה טענה זו, בקובעה כי "טענת המשיב במקרה דנן, שלפיה אי-נכונות הרישום המבוקש 'גלויה לעין' בשל היעדר אפשרות להכיר בשתי אימהות לאותו ילד איננה אלא לבוש שונה לטענה שאין להכיר באימוץ המבוסס על יחסים חד-מיניים בין ההורה הביולוגי להורה המאמץ. כאמור, עמדה כזו – שהיא אחת מהעמדות האפשריות לגופה של הסוגיה – איננה יכולה להנחות את פקיד הרישום בבואו להפעיל את סמכויותיו לפי חוק מרשם האוכלוסין" (שם, בעמ' 377). הדברים יפים לענייננו. פקיד המרשם המסרב לרשום את ההורה השני על הסף, אף שהונחו בפניו תעודות ציבוריות תקפות, כמוהו כאומר "איני יודע הורות משפטית מכוח פונדקאות מהי", או לחלופין "אין זה אפשרי כי יירשמו שני הורים מאותו מהמין במרשם". ואולם, אין מקום לעמדה גורפת שכזו בהפעלת סמכות הרישום: פקיד המרשם אינו יכול לטעון כי תופעה של הורות משפטית מכוח הסכמי פונדקאות אינה מוכרת לו כלל, וזאת לו בשל העובדה כי הסכמים כאלו מוכרים בדין הישראלי, וגם הליכי פונדקאות חו"ל, כפי שטענו המשיבים, אינם נדירים עוד. אף אין הוא יכול לטעון כי מעולם לא נתקל במצב בו שני הורים מאותו מין רשומים במרשם האוכלוסין, וזאת, למצער, מכוח ההלכה שנקבעה בפרשת ברנר-קדיש. מכל מקום, לא בידי פקיד המרשם ההכרעה בסוגיות המשפטיות והחברתיות העולות מבקשת הרישום.