ניתן אפוא לומר כי הכרה בהורות מכוח זיקה לזיקה - על כל הזכויות ובעיקר החובות הכרוכים בה, כמו גם השלכותיה על זכויות היילוד - היא ענין "רציני מדי" מכדי להותירו אך להסכמה בין הצדדים. לפיכך נכון לראות בצו ההורות הניתן על ידי בית המשפט, לאחר הליך שהתנהל בפניו ולאחר שבית המשפט השתכנע שהדבר מוצדק, כצו המכונן את ההורות.
"... דווקא בשל רגישות העניין והשאלות החדשות שהוא מעלה, אין זה ראוי לתת לו מענה פסיקתי יש מאין, שלא במסגרת החוק. הדבר נובע מחשיבותו הרבה ביותר של הנושא, המחייבת כאמור פיקוח הדוק שיגן על זכויות כלל המעורבים בהליך, לרבות היילוד...
אי הסדר רק צפוי לגדול ולהחריף, אם ייפתח הסכר להכרה במודל חדש של הורות הסכמית שלא על פי הדין..." (ענין פלונית, שם בפסקה 26).
14. על הערות קצרות אלה לגופו של ענין יש להוסיף, כמצוין כבר לעיל, כי צו ההורות בענייננו ניתן עם תחולה רטרואקטיבית מיום לידת הקטינה, וממילא השאלה המועלית בבקשה לרשות ערעור הפכה לתאורטית בנוגע למבקשות.
15. נוכח כל האמור, ובהתחשב גם בכך כי אין פסיקות סותרות של בתי המשפט המחוזיים בסוגיה זו, והעמדה שנקבעה עד כה הייתה כמפורט לעיל כי צו הורות פסיקתי הוא צו מכונן ולא צו הצהרתי (ראו גם: עמ"ש (ת"א) 36564-02-17 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונים [פורסם בנבו] (22.3.2018)), הרי שלא קיימת הצדקה בענייננו למתן רשות ערעור.
16. סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ח בשבט התשע"ט (24.1.2019).
ש ו פ ט
_________________________