החלטה
1. בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ס' ג'יוסי, ח' שרעבי ו-ע' ורבנר) מיום 24.5.2018 בעמ"ש 28901-03-17, [פורסם בנבו] בו התקבל באופן חלקי ערעור המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (השופטת ה' ג' שיינפלד) בתמ"ש 57390-09-16 [פורסם בנבו] אשר בו ניתן למבקשות צו הורות פסיקתי.
2. המבקשות הן בנות זוג המנהלות משק בית משותף משנת 2007. בשנת 2015 החליטו המבקשות למסד את הקשר ביניהן בתעודת זוגיות וכן החליטו להרחיב את התא המשפחתי באמצעות הפריה מתרומת זרע של תורם אנונימי. לשם כך, רכשו במשותף מספר מנות זרע מהן הרתה המבקשת 1. ביום 11.4.2016 ילדה המבקשת 1 את בתה (להלן: הקטינה) והיא נרשמה בבית החולים כאם הקטינה.
3. ביום 25.9.2016, כחמישה וחצי חודשים לאחר לידת הקטינה, פנו המבקשות לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בהליך למתן צו הורות פסיקתי לפיו אף המבקשת 2 היא אמה של הקטינה. כן נתבקש סעד שעניינו הוראה למשרד הפנים לרשום את הקטינה כבתה של המבקשת 2 במרשם האוכלוסין. היועץ המשפטי לממשלה לא התנגד למתן צו הורות כמבוקש אולם עמדתו הייתה כי צו הורות שניתן על ידי בית המשפט (להלן: צו הורות פסיקתי) הוא צו שמכונן יחסי הורות ועל כן תחולתו היא ממועד נתינתו, ולא כטענת המבקשות לתחולה רטרואקטיבית מיום לידת הקטינה.
4. בפסק דינו מיום 30.1.2017 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי מקום בו קטין נולד להורות משותפת של שני בני זוג ואחד מהם הוא הורה ביולוגי הרי שמדובר בצו הורות פסיקתי הצהרתי ולא מכונן. לגישת בית המשפט, בשונה מצו אימוץ מכוח חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ) ובשונה מצו שניתן מכוח חוק ההסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק הפונדקאות), בעניינו אין המדובר בניתוק קשר הורי בין הקטין להוריו מאחר שאותם ההורים שחבו חובות לקטינה טרם מתן הצו הם ההורים אשר ממשיכים לחוב כלפיה את אותן החובות. לאור זאת נקבע כי בעצם לידת הקטינה בהחלטה משותפת של בנות הזוג ולמערכת המשפחתית המשותפת קמה הורות משפטית אשר הצו אך מכריז על קיומה. מסקנה זו נתמכת לגישת בית המשפט גם משיקול של טובת הילד שצו ההורות יינתן מיום הלידה כך שייווצר רצף של זכויות וחובות כלפיו. על כן נקבע כי המדובר בצו הצהרתי וממילא תוקפו מיום לידת הקטינה.
5. על פסק דין זה הגיש היועץ המשפטי לממשלה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה אשר לא השיג על עצם מתן צו ההורות אלא אך נגד קביעת בית המשפט לענייני משפחה שצו ההורות שניתן הוא הצהרתי. לעמדתו, צו הצהרתי הינו צו המצהיר על עובדה או זכות משפטית קיימת, ואולם בעניינו ההורות אינה כזו אלא היא נוצרת רק משעה שבית משפט קובע את קיומה. לגישת היועץ המשפטי לממשלה מאחר שצו הורות פסיקתי שואב את ההשראה לנתינתו מההסדרים הקבועים בחוק האימוץ ובחוק הפונדקאות הרי שמעמדו זהה למעמד צו הורות שניתן מכוח חוקים אלו, ועל כן יש לקבוע כי הוא צו מכונן ולא הצהרתי. עוד נטען כי הכרה בהורות הסכמית כדרישת המבקשות נוגדת את תכלית ההסדרים המשפטיים הקיימים אשר לגביהם הוסדרו מנגנוני פיקוח ובקרה, וכי לא יעלה על הדעת שהורה ביולוגי של קטין יחליט על אדם נוסף שהוא הורה של הקטין.