ואחרי הבאת המקורות בהלכה, מסכם בית הדין:
'ולפי זה בבואנו לדון בדבר פגישות התובע עם הילדה, אין לפנינו דיון בדבר זכויות התובע או זכויות הנתבעת, אין כאן סכסוך בתועלת אחד משני הצדדים, יש כאן רק דיון בטובת הילדה. ואם כן, מה שייך הודאת בעל דין...'.
ומכיוון שכך, הרי הילד הוא בעל הדין, בעניין סידורו, בזמן הגירושין, והוא בעל הדין אחרי הגירושין, הוא ואין זולתו. ואין לכך כל מקום לחלוקה בהעמדת בעלי הדין לפני המשפט".
565. ראוי לציין, כי עמדה זו של הרב גולדשמידט, אינה היחידה. הדיין הרב יוסף קאפח הציג גישה שונה במקצת, בעמדתו, כפי שהובעה בבית הדין המיוחד בפרשת נגר, בה הזכיר את ההיבט האנושי של רחמי הורים כלפי ילדיהם. וראה על כך במפורט את מאמרי, "הרב יוסף קאפח: פרשה לא ידועה על פסק דינו בבית המשפט העליון", תימא – כתב עת לחקר יהדות תימן ותרבותה (עורך: פרופ' יוסף טובי), כרך יד (תשע"ז), עמ' 168-187.
--- סוף עמוד 150 ---
566. גישה זו – כפי שהביע הרב גולדשמידט בפסק הדין שנתן בבית הדין הרבני בתל אביב ובבית הדין המיוחד בפרשת וינטר – לעניין מעמד בית הדין בענייני החזקת ילדים, והקביעה כי מדובר בטובת הילדים ולא בזכויות ההורים, מצויה גם בפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בירושלים, בהרכב הדיינים: י' עדס, י' ש' אליישיב וב' ז'ולטי, בתיק 256/תשי"ד, פד"ר, חלק א, עמ' 65, בתמצית המסקנות המופיעות בראש פסק הדין, סעיף יב: "החזקת ילדים איננה שאלה של זכות האב או זכות האם, כי אם טובת הילדים והיא הקובעת, ולכן אם ביה"ד רואה שטובת הבן הוא שיהיה אצל האם גם לאחר גיל שש, משאירים אותו ברשות האם והאב חייב במזונותיו".
567. וביתר פירוט, תוך התייחסות לשו"ת המהרשד"ם שהובא לעיל (תת פרק ט.3.1.1), כתב בית הדין הרבני, בעמ' 75 של פסק הדין:
"אולם כל דיון בהחזקת ילדים, היא לא זכות האב או זכות האם, אלא טובת הילדים, כמו שכתב המהרשד"ם חלק אה"ע סימן קכ"ג: כללא דמילתא כי כל זכות שאמרו הבת אצל האם לעולם, בזכותה דברו ולא בזכות האם, וכן בבן עד שש בזכות הבן דברו ולא בזכות האם, דבן עד שש בצוותא דאימיה ניחא ליה [להיות ביחד עם אמו, נוח לו]; א"כ [אם כן], כל שיראה לאב או לאפוטרופוס שהוא חוב לבן או לבת – הרשות בידם, שיכולים לומר לאם: 'מה שאמרו שהבת אצלך – לא אמרו אלא בזכות הבת, והנה אנו רואים שחוב הוא לה שתעמוד אצלך. ועיי'[ן] ברמ"א אה"ע סי' פ"ב, ובפתחי תשובה שם סק"ז בשם הרדב"ז, שכתב: 'כללא דמילתא – הכל תלוי בראות בי"ד באיזה מקום תקנה לולד יותר'".