ובעצם, כתובים הדברים ברוח זו גם ברמ"א, באה"ע, סי' פ"ב, סעיף ז', שפוסק, וז"ל [וזה לשונו]: 'ודוקא שנראה לבי"ד שטוב לבת להיות עם אמה; אבל, אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה – אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה'. עכ"ל [עד כאן לשונו].
ודון מיניה גם ליתר פרטי דברים שמתעוררים בזה בבן או בבת, שכל הדרישות בזה צריכים להיות מכוונות לאל מה שטובת הילדים דורשת בזה".
570. לאחר שהבאתי פסקי דין של בתי הדין הרבניים, שניתנו בתחילת שנות המדינה, לא מצאתי לנכון לערוך ניתוח מלא של כל הפסיקה הרבנית במשך 70 שנות המדינה.
--- סוף עמוד 152 ---
אסתפק בהבאת שני פסקי דין מן השנים האחרונות, כפי שמצויים במאגר המקוון של פסקי הדין הרבניים, הנמצא ב"פרוייקט השו"ת" וכן באתר "נבו".
571. בבית הדין הרבני האזורי בנתניה (כב' הדיינים: הרב יעקב זמיר – אב"ד, הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר), בתיק 1-23-8384, [פורסם בנבו] בפסק דינו מיום ד' אייר תשס"ד (25.4.2004), כתב כדלקמן (עמ' 6; ההדגשה הוספה):
"שעקר ההסתכלות שלנו היא על טובת הבת. ומשכך, כל היכא [כל מקום] שטובתה מורה שצריכה להיות אצל האם – מוקמינן לה [אנו מורים כי חזקתה תהיה] ביד האם, שזוהי טובתה, ולא ביד האב, שמעיקר הדין הייתה צריכה להיות משמורתה בידו. והיינו, שהגורם הדומיננטי בקביעת המשמורת הוא טובת הילד, ולא זכות האב וחובתו לגדל את בתו ולפרנסה. ויש לומר שהרמב"ם אזיל [הולך] בשיטת רבו הר"י מגאש וכן היא דעת השו"ע, וטעמא דמילתא [וטעם הדבר] דבת אצל האם, משום דזו היא טובת הבת".
572. בהמשך, בעמ' 10-11, כתב בית הדין הרבני בנתניה את הדברים הבאים (ההדגשות הוספו):
"...כל מערכת היחסים שבין הילדים להוריהם, דהיינו: המשמורת, ובמקביל לה – הסדרי הראיה, צריכים להיעשות באופן שהילדים יוכלו להפיק את התועלת הגדולה ביותר מקשריהם עם שני ההורים. וכיון שעניין זה של משמורת והסדרי ראיה הוא זכותם של הילדים ולא זכות ההורים אלא חובתם, יש לקבוע המשמורת והסדרי הראיה באופן שיהיה הטוב ביותר לילדים.
ולפי מה שכתבנו, עניין תביעה למשמורת והסדרי ראיה במהותה, אינה תביעה עצמית של ההורה, שהרי כפי שכתבנו והארכנו לעיל, תביעות אלו אינם דנות בזכותם של האב והאם למשמורת ולהסדרי ראיה, אלא הינם תביעות הדנות בזכותו של הבן להיות במקום הטוב ביותר הראוי לו, וכן להיפגש עם הוריו, בהתאם לצרכיו ותביעותיו. ולפי זה, כל תביעה כזאת המוגשת בפנינו, מהוה במהותה תביעת ההורה האפוטרופוס הטבעי של הילד בשם ילדו, לקביעת המשמורת והסדרי הראיה הטובים ביותר לילד. ולפיכך, בכל תביעה כזו, אם ביה"ד עשה את המוטל עליו, ובחן בדק ופסק לפי טובת הילד (ולא רצון הוריו, שלפעמים רצונם אינו תואם את טובת הילד), אין מקום להגשת תביעה מחודשת בשם הילד, דהרי גם תיק תביעת הוריו, למרות כותרתה, מהותה היא תביעה בשם הילד, שהרי אין בנושא זה