"אכן, טענה חמורה, אם מקבלים את ההנחה שביסודו של הכלל האמור מונח אך ורק השיקול הדתי. ואולם, גם אם אין לשלול קיומו של אלמנט דתי כגורם חשוב ביצירת הכלל הזה, מכל מקום, בודאי שאין זה השיקול היחיד, ואולי גם לא העיקרי, וביחוד כיום.
החובה הדתית המוטלת על האב לחנך את בנו לתורה ומצוות, אינה מתחילה בגיל שש, אלא ברגע שהבן ראוי לחינוך. אין כל הבנים שווים ואין כל המצוות שוות. יש מצוות שלקראתן מוטל על האב לחנך בנו בגיל צעיר יותר, ויש שמאוחר יותר, והכל תלוי במידת חריפותו של כל ילד וילד. וכך, למשל,
--- סוף עמוד 157 ---
לעניין מצוות תלמוד תורה, פסק הרמב"ם [הלכות תלמוד תורה , א, ו]: 'מאימתי אביו חייב ללמדו תורה? משיתחיל לדבר... ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע, הכל לפי בוריו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות'. הרי שברגע שהקטן מתחיל לדבר, מוטל על אביו ללמדו תורה [בהערה 139 מפנה המחבר, פרופ' שוחטמן, למקורות אלה: שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ה, סעיף ד, ברמ"א; ביאור הגר"א, שם, ס"ק יט].
אילו היוותה החובה הדתית של חינוך לתורה ומצוות את השיקול הדומיננטי, ואילו היה קיומה של חובה זו מחייב שהבן ימצא אצל אביו, כי אז ראוי היה לקבוע שעל הבן להיות אצלו הרבה לפני גיל שש. אלא, גבר השיקול, שכל עוד הבן קשור לאמו, אין לאביו לקחתו אצלו. ההנחה היא שקשר הדוק זה, קיים עד גיל שש. הטעם לכך שבגיל שש עובר הבן לאביו אינו נובע בהכרח מכך שעל האב לקיים את חובת החינוך האישית המוטלת עליו, כי חובה זו קיימת, כאמור, גם לפני גיל שש. להבחנה, מבחינת חובת החינוך, בין קטן משש לגדול משש, יש משמעות לעניין חובת החינוך בבית הספר. כבר ראינו לעיל, שתשובת ר"י די מולינא [התשובה – כפי שמצויה בכתב יד, הודפסה על ידי שוחטמן, שם, בעמ' 301-302], שלצורך קיום חובת החינוך הזו, אין הכרח שהבן יימצא אצל אביו, שכן האב יכול למלא חובתו זו גם בדרך של מימון שכר הלימוד של הבן. אפשר, אם כן, שהטעם העיקרי לקביעה שבן הגדול משש יהיה אצל אביו, הוא שכשם שלטובתה של הבת עדיף שתימצא במחיצת אמה, כדי שתלמד אצלה מה שראוי לאשה לדעת במסגרת חיי המשפחה והחברה, כך עדיף שבן ירכוש אותו ידע לקראת עתידו אצל אביו, המתאים לכך יותר מן האם.
ואכן, כמה וכמה ממקורות ההלכה הקובעים שראוי לו לבן להמצא אצל אביו, כלל אינם מזכירים את חובתו של האב ללמד בנו תורה. כך, לדוגמא, במקור הראשון לעניין זה, הלא היא תשובת הגאונים, המובאת על ידי רבינו ירוחם [תולדות אדם וחוה, ספר חוה, נתיב כג, חלק ג (דף קצו, א); מובא, שם, בעמ' 293, ליד הערה 38], לא נאמר אלא זאת: 'כי כמו שהבת תלמד לה האם מעשה בנות, כן האב ילמד לבן מה שראוי לו'. אין ספק שאילו היותה החובה הדתית של תלמוד תורה את הגורם הדומיננטי, בודאי שהגאונים היו אומרים שמטעם זה על הבן להמצא אצל אביו".