[ברור לי כי אכן האם ומשפחתה (במיוחד האח של המשיבה, הדוד של הילדים) הופכים את הילדים ל"שבוי פסיכולוגי" שלהם. הדבר יקשה על הילדים להתפתח באופן עצמאי].
--- סוף עמוד 189 ---
14. ייתכן ואובדן ההורה כחלק מתסמונת הניכור ההורי קשה יותר ממות. כאשר הורה מת, אפשר להתאבל עליו, ניתן לזכור לא רק את הדברים הרעים כי אם גם את הדברים הטובים. על אף שההורה אינו נמצא פיזית בחיי הילד, דמותו וזכרו נשארים חרותים בצורה חיובית בזיכרון ובתודעת הילד. כאשר הורה אחד נפטר, הילד נעזר בהורה השני המאפשר לו לדבר על האובדן, ואפשרות זאת עוזרת לילד לעבד את האובדן, ולהמשיך את חייו. כל זה אינו קורה במקרה של תסמונת ניכור הורי, במהלכה הילד מאבד הורה ללא יכולת להתאבל עליו וללא אפשרות לעצב לעצמו זיכרון שקול ומציאותי של ההורה. הילד גם נאלץ לוותר על כל זיכרון טוב שיש לו, ואף להביע שביעות רצון מכך שההורה כבר אינו חלק מחייו.
[ברוך השם שעדיין יש קשר עם האב. ניסיון של האם למצוא בבן זוגה החדש תחליף לאב, דומה מאוד לחשש המובא ברישא של סעיף זה].
15. ייתכן וההורה ממנו מתנכר הילד יסרב לשלם את דמי המזונות, מהלך אשר בהחלט עלול להשפיע באופן שלילי על המצב הכלכלי של הילד.
[חשש זה מובע על ידי האם פעמים רבות. אתייחס לכך, בהמשך פסק הדין].
16. ילד הנמצא במצב בו הוא נאלץ לבחור בין שני ההורים, והוא מודע לעובדה כי בחירה זו תגרום צער לאחד ההורים, עלול לחוות תחושות קשות של אשמה. במקרי גירושין 'רגילים' ילדים רבים חשים מידה מסוימת של אשמה, אם בשל מחשבה שהם גרמו או לא מנעו את הגירושין, ואם בשל הרגשה כי הם צריכים לטפל בהורים ולגרום להם להיות שמחים או לפחות לא עצובים. תחושות אלו עלולות להופיע ביתר שאת במקרים של תסמונת ניכור הורי.
[לא מצאתי כי הילדים רואים עצמם אחראים לגירושי ההורים].
17. ההורה המסית איננו מסוגל לעזור לילד להגיע לראיה שקולה ואינטגרטיבית של המשפחה לאחר גירושין. אותו הורה איננו יכול לעזור לילד לגייס את הכוחות שיאפשרו לו להתגבר על הטראומה של הגירושין. תסמונת הניכור ההורי רק מנציחה את הטראומה מבלי שמתאפשרת התקדמות הילד בחיים".
--- סוף עמוד 190 ---
[אין לי מידע מספיק על הטראומה של הגירושין שעברו הילדים, ולכן, לא אתייחס לנקודה זו].
יא. אמצעי האכיפה לקיום קשר עם ההורה שאינו משמורן, ולפתרון בעיית הניכור ההורי
יא.1 מבוא
670. כפי שראינו בפרק ט.2.2, על פי חוק הכשרות, תפקיד ההורים כאפוטרופוסים של ילדיהם הוא לנהוג לטובת הקטין, כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין (סעיף 17 לחוק), וכי בכל עניין הנתון לאפוטרופסות של הילדים, ראוי כי שני ההורים יפעלו, תחילה, מתוך הסכמה, כאשר החוק מניח כי חזקה על הורה שהסכים לפעולת רעהו, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר (סעיף 18(א) לחוק).