683. המיוחד בסעיף 62 לחוק ההוצל"פ, שצוטט לעיל, הוא הגבלות על תפקיד ראש ההוצל"פ. בעוד שבדרך כלל, לראש ההוצל"פ אין שיקול דעת, ועליו לבצע את פסק הדין הכספי, ככתבו וכלשונו, ואף אסור לו להתבונן מעבר לפרגוד, ולדעת מדוע הוטל החיוב הכספי, ודי בכך שיש חיוב כספי כדין על ידי רשות שיפוטית. כאשר בענייני קטינים עסקינן, ראש ההוצל"פ, או המוציא לפועל, רשאי, ובמקרים מסוימים גם חייב, לנקוט בהליכים לא שגרתיים, לאכיפת ההחלטות בעניין הילדים, כפי שמופיע במדרג של סעיף 62: הסתייעות בפקיד סעד או עובד סוציאלי (סעיף 62(א) סיפא); אם ראש ההוצל"פ מגיע למסקנה שפסק הדין אינו ניתן לביצוע אלא על כורחו של הקטין, והקטין מסוגל להבין, או שיש קשיים אחרים בביצוע פסק הדין – רשאי רשם ההוצל"פ לפנות לבית המשפט שנתן את פסק הדין, בבקשת הוראות (סעיף 62(ב) סיפא).
684. האמרה הידועה, לפיה החלטות בענייני ילדים, אף פעם אינן סופיות, באה לידי ביטוי בסעיף 62 הנ"ל, בכך שגם לאחר פסק הדין, אם יש קושי בביצועו, ה"כדור" חוזר לבית המשפט, אשר נתן את פסק הדין.
685. דוגמה למקרה שבו ראש ההוצל"פ נתקל בקושי ליישם פסק דין בענייני החזקת ילדים, מצויה בבג"ץ 40/63 אפרד לורינץ נ' יושב ראש ההוצאה לפועל חיפה, פ"ד יז 1709 (1963) (להלן – "פרשת לורינץ"). באותה פרשה, שנידונה על פי הדין שקדם לחוק ההוצל"פ, דהיינו: סעיף 46 לחוק ההוצאה לפועל העותומאני, היה בידי האב פסק דין
--- סוף עמוד 193 ---
המתיר לו לקחת את הילד לביתו, לתקופה של עשרה ימים כל חודשיים. אך, האם סירבה לשתף פעולה בעניין זה. נפתח תיק ההוצל"פ על ידי האב. המשיבה, האם, לא נענתה לדרישה ולא מסרה את הילד כמצווה. ראש ההוצל"פ החליט כי יש לפנות לבית הדין הרבני, ושם על האב להשמיע טענותיו בנידון. האב עתר לבג"ץ, כנגד החלטה זו של ראש ההוצל"פ.
686. דעת הרוב באותו פסק דין (השופט צבי ברנזון, שלדבריו הסכים השופט ד"ר אלפרד ויתקון) הייתה, כי על ראש ההוצל"פ לבצע את פסק הדין כלשונו, ובמיוחד כאשר פסק הדין בעניין זכות האב לקחת את הילד למשך עשרה ימים כל חודשיים, הוא פרי הסכמה. ראוי לציין כי באותה פרשה (לורינץ), הילד היה בן שנתיים (שם, עמ' 1711, מול האות ז).
687. וכך כותב השופט ברנזון, לעניין המשקל והמעמד של התנגדות האם, מול הצורך לקיים את פסק הדין, והמעמד שיש לתת לעיקרון של "טובת הילד" (שם, בעמ' 1715, מול האות ז – עמ' 1716, מול האות ה; ההדגשות הוספו):