804. לילדים יש רק זוג הורים אחד בעולם. לא ניתן לעקור את הילדים מאביהם.
805. ניסיונה של האם לעשות כן, באופן שבו היא כופה על הילדים לקרוא לבן הזוג החדש שלה "טאטע" (ראה: פיסקאות 136 ו-669 לעיל ), הוא מנוגד לדין הישראלי ולזכויות הילדים על פי אמנת האו"ם.
806. אליבא דאמת, גם על פי ההלכה היהודית והמסורת של עמנו לאורך כל הדורות, הילד יעלה לתורה ויכונה פלוני בן אלמוני, כאשר האב הוא המבקש, ולא בעלה של המשיבה.
807. גם כאשר יגיע הזמן והבן או הבת יזכו להיכנס לחופה, מי שיעשה כן וילווה אותם ברגעים אלה, יהיה אביהם (המבקש), ולא בעלה של המשיבה.
808. אם הייתי מאפשר למשיבה להצליח בניתוק המכוון בין הילדים לבין אביהם, לא היה מצליח האב להגיע לבר המצווה של בנו, ולומר: "ברוך שפרטני מעולו של זה" (ראה: בראשית רבה (וילנא), פרשת תולדות , פרשה סג: "א"ר אלעזר : צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג [13]שנה; מיכן ואילך, צריך שיאמר : 'ברוך שפטרני מעונשו של זה' "),ומי יודע אם היה מצליח האב – המבקש - להגיע לנישואי שני ילדיו, כאבא.
809. לצערי, נתקלתי במקרים לא מעטים של ניכור הורי שהגיע לדרגות קיצוניות ביותר, לאורך שנים ארוכות (זכורני תיק שבו טיפלתי בהיותי עורך דין, ולקוחתי סיפרה לי כי הלכה ברחובות בני ברק, ובירכו אותה בברכת "מזל טוב," על הולדת נכדה, כאשר
--- סוף עמוד 226 ---
הניתוק מבנה היה כה גדול, שהיא לא ידעה כלל שהוא התחתן ונולדה לו בת, היא אותה הנכדה , אשר אליה התייחסו המברכים).
810. ההתרשמות הכוללת שלי מן הראיות, ומשמיעת דברי המשיבה ב-20 הישיבות שהתקיימו בפניי, היא, כי המגמה של המשיבה לנתק את הילדים מאביהם, מונעת מתחושתה הפנימית של רצון להשאיר את הילדים בחברה סגורה דתית חרדית, ולמנוע מהם קונפליקטים.
811. אינני מתעלם ממוטיבציה זו. אך, לפי הבנתי המשפטית, אין האם "בעלת הבית" היחידה על הילדים. גם אם זה רצונה, ולטעמה זו הדרך לממש את חובתה הדתית, אין בית המשפט צריך לאפשר לה זאת.
812. במקרה שבפניי, הוכח בעליל כי למוטיבציה הדתית של האם יש גיבוי, הן מאחיה, הן מבעלה, הן ממשפחתה המורחבת והן מכל החברה החרדית הסובבת.
813. בית משפט ער לכך כי אין הוא יכול (ולטעמי, גם אינו מוסמך ואף אינו צריך) "לחנך" את החברה החרדית לפלורליזם.
814. ברם, גם אם אלה הנתונים החברתיים הסוציולוגית של החברה החרדית, אין זאת אומרת כי בית המשפט יכפוף את ראשו, ויש שיאמרו ש"ייכנע" לתכתיב זה.