321. נתתי החלטה ביום 11.7.17, שבה קבעתי כי "מנימוקי המבקש, המקובלים עליי, אני דוחה את בקשת המשיבה לביטול החלטתי, מיום יא בתמוז תשע"ז (5.7.17), והחלטה זו עומדת בעינה".
הוספתי ואמרתי, כי "על הצדדים לפעול על פי המפורט בהחלטה, על כל חלקיה".
עוד קבעתי באותה החלטה: "אשמע עדכון לגבי הביקורים, כולל: שעות מדויקות והקשר עם אבנר הכהן, בישיבת בית המשפט, בדיון שנקבע ליום רביעי ג אב תשע"ז (26.7.17), שעה 10:00".
322. מועד זה של יום 26.7.17, שונה ותוקן פעמיים: פעם ראשונה, בשל לוח הזמנים של בית המשפט; פעם שנייה, בשל בחינות של המבקש, שהציע תאריך דיון ערב תשעה באב, שיכול להיות שלא מתאים למשיבה, ולכן, לבסוף, המועד נקבע ליום י באב תשע"ז (2.8.17). (בקשת המשיבה לשנות את המועד, עקב היותו יום אחרי הצום, הגיע באיחור
--- סוף עמוד 92 ---
ולא ניתן היה לטפל בו). בהחלטה לגבי המועד האחרון, שניתנה, ביום ג באב תשע"ז (26.7.17), כתבתי בפסקה 6: "אני מצפה שהצדדים יגיעו עד אז להסכמות לעניין הביקורים לאורך פגרת הקיץ, שכן באותו יום מתחילה חופשת 'בין הזמנים'".
323. בתחילת הדיון, ציינה המשיבה כי היא מרגישה קצת חלשה, עקב הצום, והביעה טרוניה מדוע בקשות המבקש לשינוי מועדים התקבלו, ואילו בקשותיה לא נענו, על אף שהבינה שבית המשפט קיבל את הבקשה רק הבוקר (ראה: עמ' 48 לפרוטוקול).
324. כאשר בית המשפט פנה למשיבה, פעם ופעמיים, והציע את הביקורים לחופשת בין הזמנים (עמ' 48, שורה 12, ושורה 27) ענתה המשיבה כדלקמן (עמ' 48 שורה 29 – עמ' 49 , שורה 3):
"הילדים חוזרים מהביקורים מהאבא עצובים ופגועים. לכן אני לא יודעת מה לענות על השאלה הזאת. כל פעם קשה להם מחדש להגיע. הם חוזרים ומספרים כמה הייתה להם קשה השהייה במקום. דברים שהוא אמר להם.
הם מגיעים לשם מדברים ומשחקים עם מה שמציעים להם, קוראים מה שקונים שם.
האבא לא הציע לבן כמה שבועות ללמוד יחד.
יותר מחודש האבא לא הציע לילד ללמוד אתו".
325. מול דברים אלה, יש להציג את תשובת המבקש, הן לגבי הצעתו לחופשה, והן לגבי דרך התנהגות הילדים בזמן הביקור (עמ' 49-50; הבאתי גם את תגובות המשיבה, כדי שהציטוט ישקף את האווירה שהייתה בבית המשפט, באותה ישיבה):
"המבקש: לשאלה מה אני מציע לחופשת בין הזמנים? אני משיב כי אני מבקש לקחת כל אחד מהילדים, בנפרד, כל אחד מהם, יום אחד, לטיול.
אני מנסה ללמוד עם הילד, כאשר הוא מוכן ללמוד. אתאר את ההתנהגות שלהם, כדי שביהמ"ש יבין את הסיטואציה: אנו קונים משחקים במיוחד לשחק איתם, משחקי קופסה. כולם לפי מחנויות הכי חרדיות. הם אפילו לא מוכנים להסתכל על המשחק. יש גם תופעה של השחתת רכוש. קנינו במיוחד ספר של ציורים יקר מאוד. [הילד] כותב על כל דף 'שלום ולא להתראות', '8 דקות כל יום מעצבן', וככה עובר ציור ציור וכותב דברים. מגיש את הספר לעיונו של ביהמ"ש. קשקושים וכו', זה החינוך שהיא נותנת להם.