20. על פי רוב, נזקיו של אדם שנאמר לו, במפורש או במשתמע, כי הוא בבחינת "אזרח מסוג ב'" בשל דתו, גזעו, מינו, וכיוצא באלה, הם נזקים לא ממוניים שעיקרם השפלה ופגיעה בכבוד האדם. פיצוי הולם בגין נזקים כאמור יש לקבוע בדרך אומדנא, ובעניין זה אצטט את דבריו של השופט אור (כתוארו אז) בע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נ"ג(4) 526, 585-584 (1999):
"בסופו של דבר, גובה הפיצוי בכל מקרה, בדומה לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים אחרים, נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט, וייקבע בדרך של אומדנה המבוססת על הערכה של מכלול נסיבות העניין, ועל התרשמותו של בית-המשפט. על בית-המשפט לנקוט, בעניין זה, גישה מאוזנת. עליו ליתן את המשקל הראוי לכך שמדובר בפגיעה בזכות יסוד, אשר מחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סמלי. לצד זה, בשל הקשיים הטבועים בתהליך הערכת הנזק, על בית-המשפט לרסן עצמו, ולא לפסוק פיצויים בשיעורים מופרזים" (ראו גם ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, [פורסם בנבו] פסקאות 49-46 לפסק דינו של המשנה לנשיא א' ריבלין (5.3.2012)).
מן הכלל אל הפרט
21. המערערת הינה חברה קבלנית פרטית אשר כרתה עם רמ"י חוזה לבניית דירות על מקרקעי המדינה ולשיווקן לציבור הרחב. לאחר שהחלה המערערת לשווק את הדירות שבנתה במסגרת המיזם, פנו אליה המשיבים לשם רכישת אחת מהדירות. לאחר דין ודברים, מסרה להם המערערת כי היא לא מוכרת דירות לערבים. לאור האמור לעיל, ברי הוא כי החברה סטתה משורת הדין על ידי כך שעשתה שימוש לרעה בזכויותיה וניהלה משא-ומתן עם המשיבים שלא בדרך מקובלת, ובעשותה כן הפרה את האיסורים הקבועים בסעיפים 12(א), 39(א) ו-61(ב) לחוק החוזים. ברי הוא גם, כי הפרה זו הסבה למשיבים נזקים לא ממוניים אשר כוללים השפלה ופגיעה בכבוד.
22. כפי שציינתי בראשית דבריי, אילו אני הייתי אומד נזקים אלו, הייתי פוסק לטובת כל אחד מהמשיבים פיצוי בסך של 40,000 ₪ – וביחד 80,000 ₪. להערכתי, סכום זה משקף את הנזקים העוולתיים שהמשיבים סבלו מידי המערערת. ואולם, בהיעדר ערעור של המשיבים על פסק הדין קמא, לא נותר לי אלא לאשר את הסכום הנמוך יותר שנפסק לטובתם בגדרו.
23. בשולי הדברים, ברצוני להעיר מספר הערות. ראשית, במקרה דכאן אין מקום לדבר על סעד של אכיפת חוזה עקב התנהגות בדרך לא מקובלת במשא-ומתן. סעד כאמור שמור למקרים נדירים וחריגים במיוחד בהם המשא-ומתן בין הצדדים הגיע לנקודת הסיום, כך שניתן לומר שתוכנו של ההסכם ידוע וברור, ורק ההתנהגות שלא בדרך מקובלת מנעה את שכלולו (ראו ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289, 302 (2002)). לית מאן דפליג, כי המקרה דכאן איננו בא בגדרם של מקרים מיוחדים אלו, והמשיבים ממילא לא טענו כך. משכך, אינני רואה צורך להרחיב בניתוח הדברים ובספקות הקיימים לגבי הלכת קל בניין גופה (ראו בעניין זה גבריאלה שלו דיני החוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 163-162 (2005)).