--- סוף עמוד 56 ---
667 ₪ לשנה, למשך שלוש שנים (או 2,000 ₪ כל שלוש שנים), ועבור השאלתם – 300 ₪ לשנה (סעיפים 3.1.1 ו-3.1.2).
בכל מקרה, חוזר אמצעי הקצה מדגיש כי על בתי הספר "לוודא טרם התחלת הפעילות שלכל התלמידים יש גישה לאמצעי הקצה"; כי על אמצעי הקצה להיות "זמינים ללמידה באופן שוויוני עבור כלל התלמידים בהתאם לפעילות המתבצעת"; וכי "בית הספר יספק אמצעי קצה לשימוש התלמידים שלא רכשו אותם" (סעיף 2.5).
(1) מישור הסמכות
76. לסמכות הכללית להסדרת הגבייה עבור רכיב "רכישת שירותים מרצון", נדרשנו לעיל בפסקאות 69-67. עתה נבחן אם רכיב זה עשוי לכלול גם מכשירים הנרכשים לפי חוזר אמצעי הקצה. בשלב זה ראוי להדגיש כי החוזר אינו עוסק בתרחיש בו תלמידים נעזרים באמצעי קצה באופן עצמאי, כפי שמובהר בסעיף 1:
"חוזר זה עוסק בהסדרת השימוש של מורים ותלמידים באמצעי קצה כגון מחשבים ניידים ונייחים, מחשבי לוח (טאבלט) וכד' בתהליכי הוראה, למידה והערכה (הל"ה). [...] מוסדות החינוך המשלבים אמצעי קצה בתהליכי הל"ה עומדים בחזית הקדמה הטכנולוגית בחינוך [...]" (ההדגשות הוספו – י"ע).
מכיוון שחוזר אמצעי הקצה מתמקד בשימוש מוסדי במכשירים, הדיון בשימוש עצמאי בהם וברכישה מרוכזת לשם כך חורג מגדרי העתירה שלפנינו. השאלה הטעונה הכרעה היא אם רכישת שירותים מרצון יכולה לכלול גם ציוד בו נעזר מוסד החינוך, בתרחיש בו 70 אחוזים מההורים מסכימים לרכוש את אמצעי הקצה, ובהנחה שמכשירים מושאלים בחינם לתלמידים שהוריהם לא השתתפו ברכישה.
על פני הדברים, סמכותו של משרד החינוך בהיבט זה שרירה וקיימת: לפי חוזר אמצעי הקצה לא ניתן לאלץ הורה לרכוש מכשיר, והוראה זו עולה בקנה אחד עם ההגדרה לרכישת שירותים מרצון. אולם העותרים הוסיפו וטענו כי גם אם השימוש באמצעי הקצה מתחיל כהתארגנות עצמאית של הורים, משנטמעת תכנית זו בבית הספר מפסיקה הרכישה להיות "רצונית". כל תלמיד המצטרף לכיתה מתוקשבת מחויב בהשתתפות בתכנית, ובית הספר אינו עוד חוליה מקשרת בין ההורים, אלא הגורם היוזם את הגבייה. כך, נטען, הופכת הגבייה עבור אמצעי הקצה לתשלום חובה
--- סוף עמוד 57 ---
במסווה, ולגבייה אסורה בעד הלימודים (כלשון סעיף 6(ד) לחוק לימוד חובה). נטען כי משרד החינוך אינו מוסמך להתיר גביית תשלומים אלה, "ממש כפי שלא ניתן לגבות תשלום עבור שולחנות, לוחות, שירותים פסיכולוגיים, ספריית בית הספר וכו'" (פסקה 132 לעתירה, וראו גם פסקה 145).