המשיבים טענו כי יש לדחות היבט זה בעתירה על הסף, מכיוון שהסעד שנתבקש (ביטול חוזר אמצעי הקצה כולו) מקיף גם סעיפים שאינם קשורים לתשלומי ההורים, כגון כללי בטיחות. לחלופין ולגופו של עניין, סברו המשיבים כי אין עילה להתערבות שיפוטית בחוזר אמצעי הקצה. בתגובה קודמת מטעם המשיבים לבג"ץ 6214/15 [פורסם בנבו] מיום 22.2.2016 (להלן: התגובה משנת 2016) נטען, כי אמצעי הקצה אינם הופכים בשום שלב לציוד חובה, וכי "הדבר דומה לשוני הקיים בין עזרי לימוד אחרים שרוכשים הורים לילדיהם כגון ילקוטים וכלי כתיבה שהוא בלתי נמנע" (פסקה 69).
77. לטעמי, אמצעי הקצה אינם תואמים לאף אחת מהאנלוגיות שהציגו הצדדים. השימוש ב"ילקוטים וכלי כתיבה" ספציפיים אינו נדרש על ידי מוסד החינוך, בעוד שתכנית התקשוב המתקדמת דורשות אמצעי קצה במפרטים מסוימים. מנגד, אינני סבור כי אמצעי הקצה האישיים מהווים ציוד בסיסי בדומה לשולחנות ולספריות, ואפנה בהקשר זה לסעיף 8 לחוזר הכללי, האוסר על גבייה עבור "ציוד בסיסי של המוסד" ואשר כולל "הוצאות מינהלה, אחזקה, ציוד, התקנת ציוד ותשתיות, תפעול ורכישת ציוד בסיסי של המוסד, מכונות צילום, דואר, טלפון, צורכי משרד, ביקורת חשבונות וכד', חשמל, מים, חומרי ניקוי וסניטציה, בדק בית, סיוד, צביעה, תיקוני נגרות ושמשות וכד', תיקוני ריהוט וציוד, הוצאות ביטוח ציוד נגד גנבות (ובכלל זה השתתפות עצמית), נסיעות, אש"ל, הובלות, ביטוח ואחזקה וכד'". סבורני כי האנלוגיה הקרובה ביותר היא לספרי לימוד – ציוד לימודי בו נעזר בית הספר, אך נרכש על ידי הורי התלמידים ונשאר ברשותם בסוף שנת הלימודים, ולחלופין מושאל להם על ידי בית הספר. ודוק: מכך לא נובעת תחולתו של חוק השאלת ספרי לימוד, התשס"א-2000 בענייננו, שכן בין שני סוגי הציוד ישנם בכל זאת הבדלים מסוימים (וראו פסקה 56 לתגובה משנת 2016). אך מכיוון שהחוזר הכללי, שהוראותיו לא נתקפו בעתירה, מציין "רכישה מרוכזת של ספרי לימוד" כדוגמה לרכישת שירותים מרצון, לטעמי ניתן להקיש מכך ולסווג גם את אמצעי הקצה האישיים כרכישת שירותים מרצון, שהגבייה עבורם מותרת.
--- סוף עמוד 58 ---
עוד אציין, כי ההבחנה בין "לימודים" לבין "ציוד לימודי" מגולמת גם בחוק לימוד חובה עצמו. סעיף 6(ד) אוסר, כזכור, על גבייה "בעד לימודיו" של תלמיד במוסד חינוך; אך במקביל מחויבות רשויות מקומיות לספק בחינם, במוסדות מסוימים ללימודי ערב, "ספרים, מחברות, מכשירי כתיבה ויתר הציוד הדרושים ללימודי[ם]" (סעיף 6(ו)). אם החובה לספק בחינם "לימודים" לפי סעיף 6(ד) הייתה מקיפה גם ציוד לימודי, דומה כי לא היה צורך בהוראה המיוחדת שבסעיף 6(ו). אי לכך, ככל שהיה המחוקק סבור כי יש לאסור במסגרת סעיף 6(ד) גם את הגבייה עבור ציוד לימודי, ולא רק עבור הלימודים עצמם, חזקה כי היה מציין זאת במפורש.