בחנתי את גרסאות וקנין, אורית והנאשם, וסבורני כי על רקע פטירתו של בן-אליעזר וחוסר יכולתו של בית המשפט להידרש לגרסתו, קיים קושי לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת, מיהו הגורם הקונקרטי "שהזין" את החוזה בנתונים השונים.
יחד עם זאת, אינני סבור כי יש משקל משמעותי להכרעה במחלוקת הנקודתית שפורטה, ואסביר:
בשורה התחתונה, וגם אם באיחור של מספר ימים, חתם הנאשם על הסכם הלוואה שאינו משקף את המציאות. כך הועבר הכסף מבלי שנרשמה הערת אזהרה שהיוותה, על-פי סעיף 2.2 להסכם, תנאי להעברתו; כך, ובניגוד לתכלית המוצהרת של ההסכם שתיאר הלוואה לטובת רכישת מגרש בנס ציונה, התברר כי אותו מגרש נרכש במועד בו נערך ונחתם ההסכם (ת/124).
בין אם תנאי ההסכם נקבעו על-ידי הנאשם, ובין אם על-ידי בן-אליעזר, ברור כי הפער בין ההסכם למציאות היה קיים כבר במועד העברת הכסף, או בסמוך לו (עת חתם הנאשם על ההסכם עם חזרתו מחו"ל). פער זה העמיק ככל שנקף הזמן, והתברר כי ההלוואה לא הוחזרה (אחרי 6 חודשים כפי שנקבע בהסכם או בכלל), והנאשם אף לא דרש זאת מבן-אליעזר למרות מכירת המגרש. בניגוד לאמור בסעיף 5 להסכם, בן-אליעזר אף לא שילם לנאשם הפרשי הצמדה וריבית פיגורים על אף שלא פרע את ההלוואה במועד הפירעון שצוין בהסכם.
זאת ועוד, הטענה בדבר "הלוואה שניתנה על רקע רצונו של בן-אליעזר לעבור לדירה ההולמת את צרכיו וקשייו" אינה מתיישבת עם העובדה שתכלית ההלוואה על פי ההסכם הייתה רכישת מגרש, נכס שבוודאי אינו יכול להביא למימוש התכלית בטווח זמנים סביר.
114. אם הנאשם הבין והאמין כי העברת הכסף תדווח לכנסת בפרוצדורה המקובלת (על-פי דרישתו הנטענת), ניתן היה לצפות כי יעמוד על התאמה בין הפרטים הכלולים בהסכם לבין המציאות, ואף יבין כי לאחר תקופה מסוימת, ומשלא תוחזר ההלוואה, תיווצר בעייתיות באותנטיות הדיווח שנמסר לכנסת (שכן הדיווח, ככל שהיה מתקיים, היה מבוסס על הסכם שלא תואם את המציאות).
--- סוף עמוד 82 ---
התביעה טענה בסיכומיה בהקשר זה: "טענת הנאשם שהיה "רגוע" משום שידע שהסכם ההלוואה מדווח, אינה מתיישבת עם העובדה שגם משראה שהשנים נקפו, בתים ישנים נמכרו ופנטהאוז חדש נרכש, לא זו בלבד שהוא לא דרש את כספו חזרה, אלא שהוא אף לא פעל לשנות את סוג הדיווח. זאת, למרות שטענת הנאשם היא שכל מה שרצה זה שהלוואה תדווח כדת וכדין" (סעיף 25 לסיכומי התביעה). סבורני כי יש טעם בדברים.
115. העובדה כי העתק הסכם ההלוואה הועבר לבנק, אינה בהכרח תומכת בטענת הנאשם בדבר "היעדר מגמת הסתרה", שכן גם הנאשם הבין בזמן אמת כי ההסכם חיוני עבור הבנק ("... בנק שואל אותך לאן אתה מעביר כסף...", ת/1א עמ' 53 ש' 10).