כן, מר צחי וייס, מנהל שירות בטיחות בטיסה, עובד של ארקיע, שנכח באירוע, ציין כי "במהלך הטיסה מת"א לברצלונה הבנו לראשונה כי לא הייתה תקלה במטוס אלא עיכוב בהמראה" (עמ' 2, ש' 27). אם כך הדבר, והפרטים התבררו מולו עת נערך כתב ההגנה, מדוע הדבר לא צוין? מה גם, שיש ממש בשאלת התובע "במהלך הטיסה לא יכולת להבין את זה". (עמ' 2, ש 28). מכל מקום, העד זנח טענה זו לאחר שהשיב שזכור לו שהייתה בעיה טכנית, ו"לא עברתי על הדברים האלה", "אני לא זוכר אם הייתה בעיה עם חלון הזמנים" תוך שמיקד את האיחור "הגדול" כאשר כל הנוסעים היו יושבים במטוס והיה חסר נוסע (שם, בש' 28-33). דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם.
לכך יש להוסיף כי הנתבעת הייתה מאוד מדויקת עת ציינה כי התקלה גרמה לאיחור של 1:12 ובדיון אמרה 1:16. הגם שמדובר בהפרש של 4 דקות ואין לכך משמעות מהותית, הרי שלא ברור מהיכן הגיע הדיוק בנוגע ל-12 דקות, וכאמור גם לא ידוע אם אכן מדובר באותו מקרה בדיוק ביחס לנתבעת ולמטוס שחכרה, הגם שהתאריכים הם זהים וחלון הזמן יכול להתיישב עם נסיעה לברצלונה.
על כן, איני מקבלת את הרחבת החזית, עת מדובר בטענה עובדתית חלופית שאף לא ניתנה לתובע הזדמנות ממשית להתמודד עמה אלא בלחץ הדיון, כאשר בשים לב לכתב התשובה שהגיש, על אורכו ועל תובנותיו, לא די לו בכמה דקות כדי להתרשם מהמסמך, עת צלח לסתור טענות שהעלתה הנתבעת בכתב הגנתה, חרף הצגת מסמכים.
המקרה השני – אי הגעת נוסע לטיסה
11. כאמור, לא היה מצופה מהנתבעת להטיס את המטוס, ולא בשל העובדה כי הנוסע לא הגיע וממתינים לו אלא בשל הנוהל הביטחוני עת כבודתו כבר נמצאת בבטן המטוס. ואולם, הנתבעת לא מתארת כמה זמן נאלצו לפנות את הכבודות מבטן המטוס על מנת לאתר את כבודתו, בשים לב לכך ששמו היה ידוע, כמו גם סימון כבודתו. הנתבעת אך מציינת "כתוצאה מכך התהווה אירוע בטחוני אשר בעטיו נמנעה יציאת המטוס". ואולם, איני למדה כי בפועל הנתבעת נאלצה לפנות את הכבודות בבטן המטוס על מנת לאתר את כבודתו. שוב, הנתבעת סתמה ולא פירשה. התובעים טענו כי המטוס לא היה מוכן עוד לפני שהנוסע נתגלה כחסר, וזאת בשעת ההמראה המקורית 22:10. לטענת הנתבעת, הנוסע אותר בשעה 22:52 והמטוס היה מוכן להמראה. יצוין כי לא ברור כיצד שני הצדדים טוענים כי מועד ההמראה המקורי היה 22:10, והמטוס התעכב ליציאה בשל הנוסע החסר שאותר רק בשעה 22:52, או אז לטענת הנתבעת המטוס היה מוכן לטיסה – אם השעה 22:10 זו שעת הטיסה המקורית ושני הצדדים טוענים כי התעכבו כשעה בשל תקלה במטוס שחכרה הנתבעת והיה צפוי להגיע מישראל. שכן, לפי קו זה, שעת ההמראה המקורית הייתה אמורה לזוז לשעה 23:22 , כך שאם אותר בשעה 22:52, עדיין יכלו לטוס, וגם לא ברור כיצד כבודתו הייתה בבטן המטוס אם עדיין המטוס לא הגיע. על כן, ניתן להסיק שלנסיבה הראשונה לא הייתה כל משמעות בפועל, אולם יש לכך השלכה בכל הנוגע לאיתור הנוסע שזו הנסיבה השנייה, שכן, כניסה והתארגנות במטוס ליציאה הייתה מאפשרת שהנוסעים היו כבר ישובים ודרוכים במטוס לאחר סגירת הדלתות כך שיכול היה להמריא בשעה 22:10, ועובדת היעדרות הנוסע הייתה מתגלית קודם לכן ומוציאים את כבודתו. הנתבעת לא טענה כי יש להמתין עד רגע ההמראה לנוסע, היינו עד 22:10, ואז אם לא מגיע כי אז יש לפנות את בטן המטוס. בשים לב לכך שזמן העלייה למטוס התעכב, אך מובן הוא כי לא תוכנן מלכתחילה להמריא בשעה 22:10 ולכן כאשר נעדר הנוסע, רק אז החלו באיתור הכבודה, לאחר זמן ההמראה. לא סופקה שעת ההמראה החדשה שנקבעה לנוסעים לאחר האיחור של המטוס שהתעכב מישראל, על מנת שזו תוכל לשמש אבן בוחן כיצד נערכה הנתבעת לאחר שמועד ההמראה נדחה עקב נסיבה שלא מצאתי אותה כאמור כיוצאת דופן. לכן, טענת התובע כי להעדרו של הנוסע אין נפקות משהמטוס לא היה מוכן לטיסה בכל מקרה גם בשעה 22:25, ללא קשר להיעדרות נוסע כזה או אחר, נשמעת הגיונית על פניה, והנתבעת גם לא סתרה את טענתו זו. מכל מקום, המבחן הוא מועד ההמראה 22:10, והנתבעת טוענת כי המטוס היה מוכן ליציאה בשעה 22:52 עקב היעדרות הנוסע. אני מקבלת את טענתה בדבר היעדרות הנוסע כנסיבה לא צפויה העומדת בפטור שהעניק המחוקק, אולם לו היה המטוס מגיע בזמן, הרי שלא היו נכנסים לדלתא הזו של המתנה של 42 דקות, בשים לב לכך שהמטוס איחר ב-1:12 שעות.