פרשנות זו של התובעת שכנגד מתיישבת לא רק עם לשון הסעיף אלא גם עם השכל הישר וההיגיון העסקי שבבסיס ההסכם. הפרשנות אותה מציעה התובעת לסעיף האמור משמעה הינה שהצדדים למעשה לא יוכלו להתנתק לעולם אחד מהשני, שכן לשיטת התובעת גם אם מי מהצדדים בחר לסיים את ההתקשרות, הצדדים עדיין צריכים להישאר קשורים בהסכם והתובעת תמשיך לרכוש מוצרים מהתובעת שכנגד. על כן יש לראות את האמור בסעיף 10 להסכם כזכות שהוקנתה לתובעת שכנגד לדרוש מהתובעת בעת הפסקת ההתקשרות להשיג בעבורה מפיץ חלופי, כשפרק הזמן בן השלושה חודשים לא נועד על מנת לאפשר לתובעת למכור את זכות ההפצה אלא כדי לקבוע סד זמנים למציאת חלופת הפצה בעבור מוצרי התובעת שכנגד. משכך, ברי כי נכון והגיוני הוא שבאם התובעת שכנגד היא זו אשר יוזמת את הפסקת ההתקשרות ואין ברצונה שהתובעת תאתר מפיץ – אזי סעיף 10 האמור לא חל וההתקשרות כולה באה לידי סיום. ודוק, מפליא כיצד התובעת שמנסה להיבנות מסעיף זה, לא ראתה בזמן אמת לדרוש ולעמוד על יישומו (לשיטתה) ויש בדבר להיזקף לחובתה.
71. בנוסף, מצאתי לדחות גם את העילה החלופית/משלימה של התובעת לפיצוי מכח עשיית עושר ולא במשפט על רקע הטענה שהתובעת שכנגד התעשרה שלא כדין עקב ביטול ההסכם, בכך שקיבלה את "טובת ההנאה" של המוניטין ושל שוק הלקוחות שבנתה התובעת במהלך תקופת ההתקשרות והרווחים הנגזרים מכך.
הפסיקה עמדה לא אחת על אופיו של הסכם הפצה ובתוך כך הובהר כי מדובר בהסכם בין מפיץ לזכיין ולא בהסכם המבטיח נתח רווחים מסוים, כשהמפיץ המתקשר בהסכם נוטל על עצמו סיכון להפסד. גם אם אצא מנקודת הנחה שהתובעת שכנגד הגדילה את שיעור הרווח כתוצאה ממכירה ישירה של מוצרי אס. פי (אותם כאמור היא מייבאת) לאחר סיום ההתקשרות – המדובר ב"התעשרות" שנעדרת את היסוד ההכרחי לביסוס העילה "שלא על פי זכות שבדין". עמד על כך בית המשפט ברע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2), 309, 332:
"פגיעה בציפייתו של מפיץ בלעדי להמשך הקשר עם לקוחותיו, על-ידי יבואן מתחרה (שאיננו היצרן), אינה הופכת, כשלעצמה, את התעשרותו של המתחרה לבלתי צודקת. על-מנת שהתעשרות זו תיחשב להתעשרות "שלא על פי זכות שבדין" יש ורך ביסוד נוסף; זה האחרון עשוי לצמוח מהתנהגות פסולה של הנתבע או מנסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.."
72. גם את טענתה הנוספת של התובעת לפיה התובעת שכנגד פנתה ישירות ובאופן חתרני ללקוחות ממעגל הלקוחות של התובעת והציעה להם לרכוש את המוצרים ישירות דרכה יש לדחות. לא הונחה בפניי כל ראיה אודות פניית התובעת שכנגד למי מהלקוחות אשר הוגדרו בסעיף 3 להסכם כלקוחות של התובעת ביחס לתקופת ההתקשרות, וככל שהייתה כזאת לאחר החתימה על התוספת להסכם (תוספת שנחתמה כאמור ביום 1/7/15), לא הוכח שפניה ללקוח כזה או אחר מצד התובעת שכנגד נעשתה שלא בהתאם לנסיבות שאפשרו זאת בתוספת האמורה.