ש. אבל זה התשובה שרשומה. אני ציטטתי אותה, זה לא מה שהתכוונת?
--- סוף עמוד 27 ---
ת. לא. הוא שאל אותי שאלה ופתאום הוא קופץ לשאלות אחרות, הוא מערבב אותי. פתאום הוא שאל על העורך דין.
ש. מה שכתוב כאן זה לא מה שאמרת לו? תסביר?
ת. לא מה שאני התכוונתי, מה שהוא סובב אותי, אני יודע איך לקרוא לזה?
ש. הוא שאל אותך על עוה"ד או לא?
ת. הוא שאל אותי על התשטיפים, פתאום הוא אומר לי אתה התייעצת עם עוה"ד? אמרתי לו כן. השאלה היא כללית, לא קשור לשום דבר פה"
ובחקירתו הנגדית השיב (עמ' 55 שורות 13-19):
"כשהתחילה החקירה, והחוקר חיים אלבז שואל אותך אם היית רוצה להיוועץ עם עוה"ד, ואתה אומר לו אני לא רואה צורך, למה לא אמרת לו את האמת?
ת. זו הייתה האמת.
ש. למה לא אמרת לו שכבר התייעצת עם עוה"ד, שכבר היית בירושלים, שעדכנת את מוסא ושהקיבוץ ישלם על העו"ד, ובמקום זה אמרת לו שאתה לא רואה צורך להתייעץ עם עוה"ד?
ת. אני הבנתי שהוא שואל אותי לגבי אותו רגע שהוא יושב איתי מולי וחוקר אותי אם אני רוצה שישב לידי עוה"ד, זה מה שאני הבנתי ואמרתי לו שלא צריך"
80. הנאשם 4 העלה, למעשה, טענות כנגד החוקר חיים אלבז, שגבה את ת/31, אך במהלך הדיונים בפניי, הסנגור לא שאל את מר אלבז כל שאלה בעניין הנ"ל, ואני רואה בכך כזניחת כל הטענות כנגד אלבז, ולכך שהנאשם 4 וסניגורו אינם חולקים על שכתב אלבז. השופט קדמי, בספרו: י' קדמי, "על הראיות", חלק 4, עמ' 1941, כתב:
"תכלית החקירה היא: ראשית – הצגת כל מידע רלוונטי שנותר ברשות העד ואשר לא הוצג מטעמים השמורים עם הצד שקרא לו, או בשל כל סיבה אחרת – במסגרת החקירה הראשית; ושנית, והוא עיקר – העמדת גרסת העד במבחן של אמת".
לעניין משמעותה הראייתית של החקירה שכנגד, נכתב בהמשך, בעמ' 1942:
"החקירה שכנגד, נחשבת לאמצעי ההתגוננות הבדוק והטוב ביותר העומד לרשותו של נאשם – ובסופו של דבר, "לרשותו" של בית המשפט – כנגד עדי שקר ועלילות שווא. חקירה שכנגד ראויה לשמה, חזקה עליה שהיא חושפת כל פגם של מהימנות שבו לוקה העדות, ומאפשרת לבית המשפט לקבוע עמדה נכונה באשר למשקלה הראייתי".
לעניין החובה לחקור בכל "נקודה-של-אי-הסכמה", נכתב בהמשך, בעמ' 1949:
"היריב חייב במסגרת החקירה שכנגד לחקור את העד במישרין ובמפורש בקשר לכל נושא שיש לגביו מחלוקת:
ראשית – על מנת לחדד את השוני במחלוקת ולהעמיד את העד על כך שאין נותנים אמון בדבריו באותה נקודה;