120. נחומי שתשובותיו היו מפורשות יותר, היטיב לתאר מה עמד מאחורי פעולות ההסוואה:
"ת:... אבל פשוט היה צריך להציג את הדברים בצורה שהתבקשו להציג אותם... זאת אומרת שהיו צריכים להציג את זה כביטוחים משלימים... מבחינת החוקיות של הדברים... בעיקרון הפעולה של גיוס לקוחות הייתה פעולה כביכול לא חוקית... אז היה צריך להציג את זה כביטוחים משלימים.
ביהמ"ש: ... מי היה צריך להציג את זה?
ת: הקופה" (ע' 1167).
121. דברים באותה רוח נאמרו כבר בחקירות על ידי הנאשמים. כך ציין עליאש בחקירתו:
"... הס מלהזכיר את העובדה שזה צירוף. מדיניות ההסתרה של לא לקרוא "לילד בשמו" הייתה מדיניות ברורה..." (ת/22 שו' 160?).
ובחקירה נוספת מסר:
"...עניין הצירוף של מבוטחים חדשים לא נסתר ואף היה גלוי ונקרא לילד בשמו של שב"ן במשך שנים" (ת/23 שו' 234).
122. סיבוני שמסר את גרסתו לראשונה בביהמ"ש תיאר:
"אני הבנתי שזה לא נרשם במפורש הנושא הזה של מצטרפים חדשים ובכוונה זה נשאר בצורה מעורפלת על ידי מאוחדת משיקולים שלה מול משרד הבריאות" (ע' 5824).
סיכום ביניים – מתכונת הפעילות של הקופה
123. כעולה מן המקובץ, הקופה פעלה להמשך צירוף חברים חדשים בדרכים אסורות, תוך הסתרת התנהגותה ויצירת מצג כלפי חוץ של קיום התקנות.
--- סוף עמוד 50 ---
האם האופי האמיתי של הפעילות המתוארת, היקפיה והסוואתה היו בהנחיית גורמי ההנהלה באישורם או בידיעתם? על סמך הראיות שאפרט מסקנתי בעניין זה חיובית ולכל הפחות התעורר אצלי ספק סביר שזהו מצב הדברים.
הקופה היא גוף שמתפקד במישור המשפטי באמצעות אורגניו הרלבנטיים ואת ידיעתם, מעורבותם ועידודם של אלה צריך לבחון. מבחינה משפטית, לצורך ביסוס ההטעיה והקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי, יש להוכיח שהקופה הלכה שבי אחר המצגים המטעים שהוצגו לה, וביצעה פעולות בעקבות אותם מצגים. יש לבסס הטעייה שהולידה טעות ויצרה תמונת מציאות שגויה, והכל כשאותה הטעיה מילאה תפקיד ממשי ומשמעותי בהנעת המוטעה לפעולה.
124. בכל הנוגע לסוגיית הידיעה של הקופה על אודות המציאות כהווייתה, עשויה להתעורר שאלה הנוגעת לעצימת עיניים מצד הגורם שנטען שהוטעה ומשמעותה. אכן, עצימת עיניים בחוק העונשין מיוחסת לעבריין ולא לקורבן, ומעמדם של השניים שונה לחלוטין. עם זאת, בהיקש מאותו עקרון ובהתחשב בכך שההטעייה צריכה להיות גורם ממשי שהוביל להליכה עיוורת אחריה, אזי אם הגורם המוטעה, בהיותו מודע לנסיבות כאלה ואחרות במציאות, חשד שהמצב במציאות הוא שונה מזה שמוצג לו ונמנע מלבדוק זאת, ובחר להתעלם מנתונים שידע, דומה בעיניי שמבחינת תכלית העבירה והאינטרסים המוגנים בה, ימצא המרומה עצמו אחראי לשלילת חופש הבחירה שלו במידה לא מבוטלת, עד כי לא תהא הצדקה להטיל אחריות פלילית על הגורם המטעה.