65. משכך תמוה ביותר מדוע המבקשות לא הגישו את צוואת המנוחה לקיום וחלף זאת העדיפו להגישה בקשה לצו ירושה, שעה שהן אוחזות צוואה כדין שנערכה כולה על ידי המנוחה בכתב ידה והן ומצויות בשיאו של הליך משפטי ומיוצגות על ידי אחד המשרדים המובילים בתחום.
66. בהמשך עדותה, הודתה המבקשת 2 כי צוואת המנוחה אכן נכתבה בכתב ידה של המנוחה וכי החתימה המופיעה בתחתיתו המסמך היא אכן חתימתה (עמוד 23 לפרוטוקול הדיון מיום 30.1.2019, שורות 3-26):
"ש. האם זה כתב ידה של אמך המנוחה?
ת. כן.
ש. אני מציג את הצוואה שבמסגרת הדוגמאות חתימות הופנתה אלינו בטעות.
ת. לא בטעות.
ש. זאת חתימתה בתחתית?
ת. לדעתי כן.
ש. את יכולה להקריא מה כתוב פה?
ת. (מקריאה).
ש. בדיון שהיה ביום 23.10 פה בבית המשפט ציינת בפרוטוקול "כשבנות המנוח פנו אלי לשאול אם יש צוואה לא ידענו שיש צוואה" לעומת זאת ידעת שיש מסמך שמסדיר את מה שיהיה לאחר הפטירה, איך את מסבירה את הסתירה הזאת?
ת. תשאל את אחותי שיגיע תורך לשאול אותך. אבל אני יכולה להעלות השערה, אני מניחה שהיא לא זכרה באותו רגע.
ש. אולי היא התכוונה לצוואה הזאת שעכשיו הקראת משנת 1985?
ת. הכל יכול להיות. אבל זה התייחס לצוואה של בני ולא של אמי.
ש. אני חוזר לבקשה לצו ירושה שביקשתן, ושוב בהסתמך על המסמך הזה שהרגע הקראת, הצוואה של אמך בכתב ידה משנת 1985, יש לך מושג מדוע לא ציינתם את זה בבקשה למתן צו ירושה?
ת. לא.
ש. איפה מצאת את המסמך הזה?
ת. אני לא זוכרת. אחרי שב. נפטר עברנו על כל הארונות, היינו במצב שלא ידענו מאיפה משלמים חשמל וארנונה, עברנו נייר נייר, אני באמת לא זוכרת. היא הייתה שנים במצב שלא תפקדה וגם ב. לא תיפקד בשנתיים האחרונות לחייו".
67. עדותה זו של המבקשת עומדת בסתירה לאמור בסעיף 9 לתצהירה, כאשר ציינה שהמנוחה פנתה אליה לאחר פטירתו של המנוח ובקשה ממנה לוודא שהכספים יישארו שלה.
68. עדות זו שופכת אור חשוב על הסוגיה בכללותה.
ומדוע?
69. טענתן העיקרית של המבקשות אשר הודגשה ביתר שאת אף במסגרת סיכומיהן הייתה, כי בבואו של בית המשפט לבחון את מעמדו המשפטי של המסמך אשר הוגש לקיום כצוואת המנוח, עליו ליתן דעתו למהות ולהעדיפה על פני הצורה. עוד נטען, כי מקום בו מהותו של המסמך נגלית לעיני הקורא תוך כדי עיון בתוכן הוראותיו, אזי, אין כל מניעה להתגבר אף על דרישות הצורה המנויות בסעיף 19 לחוק הירושה בנסיבות המתאימות. נוסף על כך טענו המבקשות כי אין כל קשר בין כותרתו של המסמך - "הסכם שותפות" לבין תוכן הוראותיו וכי למעשה, הכותרת היא חסרת כל משמעות ואין לייחס לה כל משקל. עוד נטען, כי אין ליתן כל משמעות למילים "הוסכם כי..." - בהן בחרו המצווים להשתמש, שכן אין נפקא מינה לעניין זה, כל עוד ברור לקורא כי המדובר בהוראת ציווי לאחר המוות (ראו -סעיפים 6-7 לסיכומי המבקשות).