70. בסיכומיהן, הפנו המבקשות לשורה ארוכה של פסקי דין אשר לטענתן, מלמדים כי אין כל משמעות ללשון בה נקט המצווה ביחס לחלוקת עיזבונו לאחר פטירתו וכי באפשרותו לנסח את ציווייו בכל לשון בה יחפוץ. כל למשל, ציינו המבקשות את רע"א 9262/12 שותפות האחים "סבירסקי" נ' מגדל גבולות בע"מ [פורסם בנבו] (13.1.2013) בו נקבע כי כותרת המסמך איננה זו הקובעת את מהותו ומעניקה לו את מעמדו וכי אלה ייקבע אך ורק על פי טבעו של המסמך. ואולם, מצאתי טעם בהפנייתן הנגדית של המתנגדות בסעיף 35.2.6 לסיכומיהן, לפסק דינו של כבוד השופט פ' גורודצקי בת"ע (י-ם) 25797-12-15 ז.ק.ק נ' ג.ס, [פורסם בנבו] פסקה 62 (19.12.2018) בו צוין כי "על אף הלכה פסוקה היא שלא כותרת המסמך מקנה למסמך את מעמדו, אלא טיבו ותוכנו [...] כשמדובר בצוואה, קימת חשיבות לקיומה של הכותרת". הנה כי כן, ייתכנו מצבים בהם תוענק חשיבות לכותרת המסמך. דווקא במקרה שלפניי מצאתי, כי לכותרת ישנה משמעות, זאת לנוכח העובדה שהמנוחה עצמה כאמור ערכה צוואה בכתב יד ודאגה לערוך כותרת בראש המסמך – "צוואה". לו היו המנוחים מתכוונים לערוך צוואה אזי כותרת המסמך היתה נכתבת בהתאמה.
71. המקרה שלפנינו הוא דוגמה לאחד מאותם מקרים. ואבהיר. לאחר שהוצגה צוואתה של המנוחה אשר נערכה על ידה בשנת 1985 נמצאנו למדים כי המנוחה ידעה גם ידעה כיצד לערוך צוואה בכתב יד. המנוחה ציינה בראשית המסמך, קרי בכותרת, כי המדובר בצוואה; דאגה לציין כי במועד עריכתה היא הייתה כשירה ובמחשבה צלולה; עשתה שימוש בלשון ציווי; ציינה תאריך; ואף חתמה את חתימתה בתחתית המסמך. דברים אלה, אינם עומדים בקנה אחד עם טענת המבקשות כפי שהועלתה במהלך הדיון מיום 23.10.2017, בו ציין בא כוחן כי "אנו מבינים שבני אדם מהישוב אינם משפטנים, והם לא בהכרח עורכים מסמכים" (עמוד 2 לפרוטוקול הדיון, שורות 28-29). סבורני כי דברים אלה נסתרו לחלוטין עם הצגת המסמך הנחזה להיות צוואתה של המנוחה משנת 1985.
72. עוד הפנו המבקשות בסיכומיהן לפסק הדין בעניין ע"א 1978/05 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (10.1.2007), בו נקבע כי ניתן במקרים מסוימים להכיר במסמך בעל מאפיינים של צוואה כצוואה, הגם שכותבו לא נקט בלשון מפורשת של ציווי (סעיף 7 לסיכומי המבקשות). ואולם, באותו פסק דין בדיוק, ציין כבוד השופט ס' ג'ובראן, כי בבואו של בית המשפט לבחון את דברי המנוח עליו להתייחס לכוונתו כפי שעולה ממכלול דבריו ועל בסיס הנסיבות בהן דבריו אלה נאמרו (פסקה 13 לפסק הדין).