שאלת בית המשפט: אחותך העידה פה, את הלכת איתה למשרד ק.?
ת. כן.
ש. אז את ראית את המסמך הזה?
ת. לא זכרנו את הצוואה הזאת. אני התבלבלתי.
ש. אחותך העידה שהלכתן עם הצוואה למשרד של ק. בהתאם ליעוץ משפטי שהיא קיבלה והגשתם צו לירושה, היית נוכחת שם?
ת. כן אבל התבלבלתי לא הבנתי את השאלה, חשבתי שהוא התייחס לצוואה של אמי המנוחה ולא למסמך שנחתם בין אמי ז"ל לבין ב. ז"ל.
ש. אז היית נוכחת במעמד של קבלת ההחלטה האם להגיש את המסמך כצוואה או לא של אמך המנוחה?
ת. כן. בהתאם ליעוץ המשפטי שקיבלנו נמסר לנו שאין קשר ואנחנו צריכות לעשות צו ירושה".
82. מעדות זו ניתן ללמוד כי המבקשת 2 ידעה היטב, כי המנוחה ערכה צוואה בשנת 1985 ומסמך נוסף ביחד עם המנוח בשנת 1994 ולאחר קבלת ייעוץ משפטי בחרו המבקשות לפעול כפי שפעלו.
83. התנהלות זו של המבקשות עומדת בניגוד להוראת לשון סעיף 75 לחוק הירושה הקובעת, כי מי שיש בידו צוואה חייב למסרה לרשם לענייני ירושה, והמפר הורה זו דינו קנס או מאסר של שלושה חדשים. גם חוק העונשין אינו פוסח על הסתרת צוואה, וסעיף 395 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כי מי שמסתיר צוואה בכוונה להונות – דינו מאסר חמש שנים.
84. אין חולק כי במועד הגשת המסמך לקיום לרשם לענייני ירושה אחזו המבקשות גם בצוואת המנוחה, משכך ניתן לומר כי המבקשות פעלו בניגוד לדין ובחוסר תום לב רבתי. גם התנהלותן של המבקשות לאחר פטירת המנוח עת מנעו מהמתנגדות להיכנס לדירה בה התגורר אביהן בשלושת העשורים האחרונים מעוררת תהיה, האם שמא היה בביתו צוואה מאוחרת או כל מסמך אחר. תהיה זו אינה מתעוררת בחלל ריק אלא יש לה אחיזה לנוכח התנהלותן זו של המבקשות עת הן אוחזות צוואה בכתב יד של המנוחה ובחרו לא להגישה לרשם. כך ממש בניגוד להוראות הדין!!!
85. עוד לפני שניתן לבדוק האם מסמך מקיים את הדרישות הפורמליות שבחוק לצוואה כשרה ותקפה בין אם לפי סעיף 19 לחוק הירושה ובין אם לפי סעיף 20 לחוק הירושה, קיימת דרישת-על להכרה במסמך כצוואה, והיא שהמסמך הנבחן מתיימר להיות "צוואה". צוואה שגם המנוח וגם המנוחה ראו בם כצוואתם. מכל האמור כפי שהובא לא נראה כי לכך התכוונו המנוחים. גם לפי התנהלות המבקשות הן לא רואות בכך צוואה של המנוחה. יתרה מזאת גם שבידן צוואה בכתב ידה של המנוחה משנת 1985 אין הן רואות בה כצוואה. מה אגיד ומה אומר.
86. במהלך חייו אדם חותם על מספר רב של מסמכים הנושאים הוראות כאלה ואחרות, אך לא בהכרח יכיר בהם החוק כ"צוואה", גם אם המסמך נושא מאפיינים התואמים להוראת לשון חוק כזאת או אחרת. שלל מכתבים שאדם כותב בחייו עשויים בנסיבות מסוימות להכנס בהתאמה המתאימה לגדרו של סעיף 19 לחוק הירושה. אך ברי הוא שאין בינם ובין חוק הירושה ולא כלום, כיון שהכותב בכלל לא התכוון שכתביו אילו יהיו צוואה. משכך יאמר, כי התוכן, הנסיבות, כולם מצביעים על אופיו של המסמך, וכל עוד שאין לייחס למסמך אופי "צוואתי", כלל אין מקום להעמיד אותו במבחנו של סעיף 19 לחוק הירושה.