83. לעמדת הסנגור, מעמדם של נוימן ודיורין הוא משני בלבד, שכן הם היו קבלני משנה של חברת דלויה. מעמדם כקבלני משנה לא העניק להם אפשרות להתמודד במכרז. דיורין אינה אלא חברה קטנה, שבעקבות הפינוי מחבל עזה התדלדלו מקורות העבודה שלה והיא נקלעה לקשיים כלכליים. פנייתו של נוימן לחברת דלויה נעשתה במטרה לחפש ולבצע עבודה, ולא כדי לפגוע בתחרות.
84. עו"ד עשת הפנה לכך שפרק הזמן במהלכו בוצעה העבירה היה קצר, כאשר בין שתי הפגישות חלפו שלושה ימים בלבד. עוד ציין, כי היועץ המשפטי של התאחדות הקבלנים, שהיה מעורב בהתרחשויות, לא הניף דגל שחור נגד המהלך וכי אין ראיה לכך שהעביר לקבלנים את תשובת עמיגור לפנייתם, לפיה ההתארגנות שלהם אינה מתיישבת עם חוק ההגבלים העסקיים.
85. הסנגור טען עוד, כי היחס לעבירות שביצעו הנאשמים לא יכול להיות מנותק מהמגמה בדו"ח הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים (דו"ח דורנר), המבטא מגמה של הקלה בענישה, הכרה בחשיבות הליכי השיקום והבנה שמאסר לתקופה קצרה אינו משרת ולעיתים פוגע באינטרס הציבורי.
86. בדבריו לבית המשפט טען מר נוימן, כי תחושתו קשה מכך שהורשע. לדבריו, הוא איש בניין ועובד כפיים, ואינו תואם להגדרה של עברייני צווארון לבן. נוימן פירט, כי מיגן מאות בתים בגוש קטיף, מיגון שעמד במבחן פצצות המרגמה שפגעו באותם בתים. לדבריו, בנסיבות בהן הפגישות התקיימו במשרדי התאחדות הקבלנים, בהשתתפות נציגים של ההתאחדות והיועץ המשפטי שלה, לא עלה על דעתו שמעשיו אסורים. לטענתו, בפגישות השתתף כשומע בלבד, ישב בספסלים האחוריים וחש כבוד גדול בשל כך שהוזמן לשם. עוד טען מר נוימן, כי אחת
--- סוף עמוד 31 ---
השאלות הראשונות שהוא נשאל כאשר הוא בא לבקש עבודה היא האם יש לו עבר פלילי. לדבריו, אם הרשעתו לא תבוטל לא יתאפשר לו לפרנס את משפחתו.
87. מר בר אילן נשא דברים בשם חברת דיורין, וביקש התחשבות במצבה של החברה. לדבריו, היה באפשרותו לסגור את החברה בשל החובות בהם היא נתונה. אולם, הוא ביקש לפרוע את חובותיה. כך, הפיצוי שקיבלה דיורין מהמדינה בעקבות פינוייה מגוש קטיף, בסכום של כארבעה מיליון ש"ח, הופנה לתשלום חובות, והוא משלם עדיין אלפי שקלים כל חודש. כמו כן מסר בר אילן פרטים מקורות חייו, הנוגעים לקשיים שליוו אותו במהלך בניית העיר ימית ובניית יישובי גוש קטיף, למוסדות חינוך שהקים ולסיוע שהעניק למאות משפחות.