20. לטעמי, אין הדבר צריך למנוע את הרשעת המשיב 1 בפרשה אחת מתוך שלוש הפרשות, מקום בו מתקיימים כל רכיבי עבירת הפרת האמונים באותה הפרשה. על פי הוראת סעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) "בית המשפט רשאי להסיק מחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הקודמת או לפניו מסקנות שונות משהסיקה הערכאה הקודמת או לקבוע כי אין בו יסוד למסקנותיה" (וראו: ע"פ 220/17 דנקנר נ' מדינת ישראל, פסקה 51 לחוות דעתי (29.8.2018)).
21. לגישתי, בית המשפט איננו מחויב להשקיף על מערכת הראיות המוכחת לפניו דרך משקפיה של המאשימה. כך הוא איננו מחויב לעמדתה של המאשימה באשר לאופן השתכללותה של עבירת המרמה והפרת האמונים בפן המשפטי. סעיף 216 לחסד"פ קובע כי "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו, אף אם היא שונה מזו שהורשע בה בערכאה הקודמת, ואף אם אותן עובדות לא נטענו בערכאה הקודמת, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן..." (ע"פ 1497/92 מדינת ישראל נ' צוברי, פ"ד מז(4) 177, 209-208 (1993)). ראו גם דברי השופטת ביניש (כתוארה אז) בדנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 160, 200-199 (1998):
--- סוף עמוד 76 ---
"הסמכות המסורה לבית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו, לקבוע ממצאים ולהרשיע נאשם, היא סמכות לעצמה, ונפרדת ומנותקת היא משיקול-דעתה של התביעה ומהראיות שהיו בידיה לפני ההליך השיפוטי. הסעיף דן במצב שנוצר בתום ההליך השיפוטי בפני הערכאה המבררת את המשפט, והוא מתייחס לשלב פסק-הדין.
לפיכך, הביטוי "שאשמתו בה נתגלתה" בסעיף 184 לחוק, מתייחס לגילוי האשמה מתוך הראיות שהוכחו בפני בית-המשפט, לאחר שנפרסה בפניו היריעה במלואה על-ידי הצדדים.
בהליך המתברר בפני בית-המשפט מתבררות העובדות מתוך הראיות, ואילו ה"אשמה" במובן סעיף 184 היא קביעה נורמטיבית המובילה להרשעה, והיא מתגלית רק בקביעותיו ובמסקנותיו של בית-המשפט.
הפירוש שלפיו הוראת סעיף 184 מתייחסת לאשמות המתגלות לבית-המשפט במהלך המשפט, עולה בקנה אחד גם עם הוראת סעיף 216 לחוק – ההוראה המסמיכה את בית-המשפט שלערעור להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בערכאה הקודמת, אף אם אותן עובדות לא נטענו בערכאה הקודמת.
לעניין התשתית המספיקה להרשעה, נגזרת הוראת סעיף 216 מכך שמערכת בתי-המשפט הדנה בהליך הפלילי ובערעור היא מערכת העומדת לעצמה. הממצאים והמסקנות נקבעים במערכת זו על-פי המסכת העובדתית שהוכחה בערכאה הראשונה. המידע וחומר החקירה שהיו בידי המשטרה או בידי התביעה בשלב שקדם להגשת האישום, אינם יכולים לכבול את ידי בית-המשפט בבואו לקבוע את אשמתו של הנאשם או את חפותו.