עינינו רואות כי ניתן לחלק סעיף זה לחמישה חלקים. הראשון, תנאי הזהות – על העובר עבירה זו להיות עובד ציבור. התקיימותו של תנאי זה אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. השני, ההקשר של המעשה – "העושה במילוי תפקידו". גם תנאי זה מתקיים בענייננו היות וכל פעולותיו של המשיב שייסקרו בהמשך נעשו בעת עבודתו בנמל ותפקידו הוא זה שאיפשר לו באופן ישיר לבצע פעולות אלו. התנאי השלישי הוא שעובד הציבור עשה "מעשה מרמה או הפרת אמונים" – כפי שיובהר בהמשך, עבירת מרמה או הפרת אמונים עלולה להתגבש על ידי הימצאות של עובד הציבור במצב של ניגוד עניינים. החלק הרביעי מגדיר את המעשה הפלילי של מרמה או הפרת האמונים ככזה "הפוגע בציבור". יושם אל לב שבעבר העמדה המקובלת הייתה כי לא די במעשה מרמה או הפרת אמונים, אלא עליו להיות מעשה הגורם לפגיעה בציבור. היינו, התפיסה הייתה כי הפגיעה בציבור היא רכיב תוצאתי שנדרש להתקיים (ע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' רפאל הוכמן, נ(1) 2 (1996), בעמ' 13). עמדה זו נזנחה בהמשך ולבסוף התקבעה בפסיקה ההלכה לפיה יש לפרש את התיבה "הפוגע בציבור" כרכיב נסיבתי הנלווה למעשה המרמה או הפרת האמונים. כלומר, העבירה של מעשה מרמה או הפרת אמונים הינה עבירה התנהגותית ולא תוצאתית, ומכאן פגיעה בציבור היא תכונה ייחודית שנלווית לרכיב ההתנהגותי. רוצה לומר, ללא פגיעה בציבור לא תתקיים עבירת מרמה או הפרת אמונים, ולהפך. ובמילים אחרות: "...נדרש שמעשה המרמה או הפרת האמונים יהא, לפי טיבו וטבעו, מעשה הפוגע בציבור..." (דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס (להלן: עניין שבס), בעמ' 414). התנאי החמישי והאחרון הוא שהעבירה עשויה להתגבש "אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד". אף נושא זה לא עמד במחלוקת בין הצדדים. באמרת אגב יצוין כי הרכיב האחרון שם זרקור על הייחוד בעבירת הפרת אמונים והקשיים בהגדרתו. ההבחנה לפיה מעשה מהווה עבירה
--- סוף עמוד 80 ---
כלפי הציבור אך לא כלפי היחיד היא חריגה. די לחשוב עד כמה תנאי כזה לא מתאים למשל לעבירת רכוש דוגמת גניבה. ברי כי קיימת גניבה בין אם המעשה בוצע כלפי הציבור, השלטון או היחיד. זהו גורלה של עבירה המופיעה בפרק ט' לחוק העונשין: "פגיעה בסדרי השלטון והמשפט" ובסימן ד' של פרק זה: "עבירות בשירות הציבורי וכלפיו".
העבירה הנוספת הרלוונטית לענייננו היא מרמה והפרת אמונים בתאגיד הקבועה בסעיף 425 לחוק העונשין. לשון הסעיף היא: