פסק דין
בפני תביעה לחיוב אישי של דירקטורית ובעלת מניות בחובות חברת מכללת שילובים בע"מ (להלן: החברה) שקרסה באוקטובר 2015 והפסיקה לפעול, מבלי שסיפקה את התמורה עבורה שילמו התובעים – לימודי הדרכה ברכיבה ורכיבה טיפולית במכללה ללימודי הסוס (להלן: המכללה) שהופעלה ע"י החברה, שבסיומם היו אמורים לקבל תעודת הסמכה.
אין מחלוקת כי התובעים לא קיבלו את התמורה המקצועית – תעודת ההסמכה שהיתה מאפשרת להם השתלבות מקצועית כמדריכים/מטפלים בתחום הסוסים, הגם שקיבלו חלק כזה או אחר מהשיעורים בקורסים אליהם נרשמו, למעט התובעים שנרשמו החל מהמחצית השניה של שנת 2015.
הנתבעת 2 (להלן: הנתבעת) היתה בעלת 33% ממניות החברה החל מיום 26.1.14 ושימשה החל מאותו מועד כדירקטורית בחברה לצד הנתבע 1.
התביעה התייחסה לתלמידים שנרשמו ושילמו למכללה עבור לימודי רכיבה/הדרכה בשנת 2015, חודשים ספורים לפי קריסתה.
המועדים הרלוונטיים להרשמת התובעים למכללה ותשלום הכספים על ידם
בהתאם לתצהירים שהוגשו ולמסמכים שצורפו אליהם, מועדי רישום התובעים ללימודי רכיבה/הדרכה במכללה היו כלהלן:
1. אורן פרלמן – נרשם ושילם ב-6.4.15 2,200 ש"ח וכן מסר ב-14.6.15 10 שיקים דחויים ע"ס 1,294 ש"ח כ"א שמתוכם נפרעו חמישה. לגבי תשלום באשראי ע"י UPAY בסך 4,999 ממרץ 2015 לא הוכח כי מדובר בהעברה למכללה.
3. מיטל דנה – נרשמה ושילמה בנובמבר 2014 390 ש"ח ועוד 12 שיקים דחויים ע"ס 925 ש"ח כ"א, מהם נפרעו 11. שילמה ב-15.4.15 20 שיקים דחויים שמתוכם נפרעו 7, בסך של 1,925 ש"ח.
4. שרון פייגנבוים פולק – נרשמה ובדצמבר 2014 ושילמה 28,465 ש"ח ששולמו בתאריכים 7.12.14, 8.3.15. קיבלה את קורסי המכינה והקדם מכינה במלואם, ואת קורס המדריכים והמטפלים באופן חלקי ללא תעודת גמר.
5. ניר פנחס קליינמן – נרשם ושילם 29,000 ש"ח ב-4.8.15.
7. רחלי שץ – נרשמה ושילמה בספטמבר 2015 17,000 ש"ח בשיקים דחויים שנפרעו.
8. טל יעקובוביץ – נרשמה ושילמה באוקטובר 2015 סך של 33,259 ש"ח.
9. אילה דיאמנט – נרשמה ושילמה בספטמבר 2015 סך של 19,149 ש"ח.
12. שני טרבלסי – נרשמה ושילמה בינואר 2015 סך של 14,667 ש"ח. צירפה אסמכתאות ע"ס 13,181 ש"ח.
13. עדי כהן – נרשמה ושילמה בינואר 2015 סך של 6,240 ש"ח. שילמה במאי 2015 סך של 15,150 ש"ח בשיקים דחויים מתוכם נפרעו 9,090 ש"ח.
14. יהונתן ארפי – נרשם ושילם באוגוסט 2015 סך של 25,211 ש"ח.
16. אליסה קוזמנקו – נרשמה בנובמבר 2014 ושילמה סך של 19,140 ש"ח בתשלומים בין מועד הרישום לבין יוני 2015. ממאי 2015 ואילך שולם סך של 4,845 ש"ח.
17. שמעון דים – התביעה נמחקה.
18. טלי קרפל – נרשמה ושילמה במרץ 2015 סך של 26,390 ש"ח.
20. רשל עמרני – נרשמה ושילמה בנובמבר 2014 28,500 ש"ח.
22. דניאלה הנסב (נחמה) – נרשמה ושילמה בפברואר 2015 סך של 18,600 ש"ח ב-8 שיקים מעותדים ע"ס 2,200 ש"ח כ"א שנפרעו בין החודשים מרץ 2015 לאוקטובר 2015.
26. חן ציברמן בייטלמן - נרשמה ושילמה 15,150 ש"ח בספטמבר 2014, לא השתתפה בקורס עקב בעיה רפואית ובהמשך ביקשה החזר, שלא ניתן.
התובעים מס' 2, 6, 10, 11, 15, 19, 21, 23, 24 ו-25 לא הגישו כל ראיות מטעמם ולפיכך תביעותיהם נדחות.
מצבה הפיננסי של החברה
על פי דו"ח רשם החברות, החברה נטלה הלוואות ושעבדה את כל נכסיה בשעבוד צף ללא הגבלת סכום החל משנת 2009 לבנק הפועלים, לפמה ליסינג והחל משנת 2012 גם לבנק מזרחי טפחות.
החברה לא הגישה דו"ח כספי שנתי לשנת 2014 ו-2015.
החברה נכנסה להליכי פירוק באפריל 2016 וסמוך לכך החלו בעל המניות הנוסף, הנתבע 1, ואריה חן, בהליכי פש"ר.
בנק הפועלים – הוצגו דפי חשבון מהם עולה כי מצב חשבון העו"ש של החברה היה תדיר ביתרת חובה של מעל 200,000 ש"ח מתחילת שנת 2014, באוקטובר 2014 הוזרמה הלוואה של 430,000 ש"ח ויתרת החובה קטנה לכ-60,000 ש"ח, היתרה עלתה שוב לכ-100,000 ש"ח בפברואר 2015 ובסוף אותו חודש הוזרמה הלוואה נוספת בסך 50,000 ש"ח, אך בהמשך באפריל ומאי 2015 שוב טיפסה יתרת החובה לערכים שמעל 100,000 ש"ח וכך עד סוף השנה.
באפריל 2015 החל הבנק להחזיר שיקים שנמשכו בחשבון מחמת אכ"מ, וביולי החשבון הוגבל.
בנק מזרחי טפחות – הוצגו דפי חשבון מהם עולה כי חוב החברה לבנק היה בין 150,000 ל-200,000 ש"ח באופן קבוע בין ינואר 2014 לבין שלהי שנת 2015.
מכאן שבאפריל 2015 ואילך עמד האובליגו הכולל של החברה לבנקים על מעל 600,000 ₪, לא כולל חובות לנושים אחרים כולל דמי שכירות, פמה ליסינג, רשויות המס, ספקים; הבנק בו התרכז עיקר פעילותה החל להחזיר שיקים, בבנק השני מסגרת האשראי מוצתה, ולא נראו באופק מקורות מימון נוספים.
ידיעת הנתבעת את מצב החברה והמכללה ויכולתה לעמוד בהתחיבויותיה לנרשמים:
הנתבעת העידה כי "התאהבה" בתחום הרכיבה על סוסים וכי קיבלה את המניות במתנה מבן זוגה דאז שמחה קלמן, בינואר 2014. לדבריה, לא היתה אמורה לשמש בתפקיד ניהולי. העידה כי לא התקיימו ישיבות דירקטוריון, והיא התעדכנה בעל פה מפעם לפעם מאריה שהיה שכן שלהם במושב זיתן.
הנתבעת טענה שלא ראתה דפי חשבון הבנק של החברה, אך הוכח שהכתובת הרשומה בבנק היא כתובת מגוריה יחד עם שמחה קלמן, ולפיכך לא סביר בעיני כי לא ידעה מה מצבה הפיננסי של החברה.
בעדותה מסרה הנתבעת כי רק במאי 2015 נכנסה לסייע בחברה לבקשת אריה בגלל בעיות בינו ובין המדריכים של שיעורי הרכיבה הטיפולית לילדים בחוות הרכיבה שהפעילה החברה (ולא במכללה) וזאת בעקבות סיום עבודה קודמת שלה. טענה כי עדיין לא ידעה את חומרת מצבה של החברה. ברם, בפרוטוקול התביעה הקטנה של ניר מלכין הודתה שבמאי 2015 נכנסה לפעילות בחברה כי התבקשה לעזור לחברה "שהיא במצב כלכלי מאד קשה". הסבירה כי הדרך שראתה כנכונה לטפל במשבר הוא להעלות את ההכנסות ע"י מחנה קיץ לילדים ולרשום אותם לשיעורים רבעון הקרוב. לאחר מכן סביבות אוגוסט המשבר החריף ולא היה כסף לתשלום למדריכים ואז עלתה אפשרות להכניס משקיע ובן זוגה הכניס לחברה 150,000 ₪ כדי לשלם למדריכים שלא יעזבו את החווה עד לכניסת המשקיע. באוקטובר 2015 התברר לבעלי המניות כי המשקיע לא ייכנס, מדריכים עזבו והקימו בית ספר מתחרה, ואז עשו ישיבת בעלי מניות/דירקטוריון והוחלט להפסיק את הפעילות.
הנתבעת הודתה, איפוא, כי החל מחודש מאי 2015 ידעה כי החברה במצב כלכלי קשה מאד ונחלצה לסייע ניהולית לפעילותה במטרה לנסות להרים את ההכנסות, לרשום תלמידים ולגבות כספים. הצהירה כי המדיניות היתה שמשלמים לרבעון הקרוב בלבד (דבריה לפרוטוקול בת"ק 47227-11-15), אך דבריה אינם תואמים את המציאות בהתאם לתשלומים שהוכחו.
מטענות הנתבעת בהליכים שהתנהלו נגדה מתוקף חתימתה על ערבות אישית לחובות החברה כלפי הבנקים, עולה כי טענה לגבי חתימתה על ערבות אישית כלפי בנק הפועלים ב-11.8.14 כי בעת החתימה היתה החברה "על סף קריסה כלכלית" וכי הבנק והערבים האחרים (הנתבע 1 ואריה חן) הסתירו זאת ממנה. כן טענה כי אריה חן מסר לה שהחברה מאד רווחית וכי הערבות נדרשת באופן פורמלי. טענותיה נדחו שכן הוכח כי לפני חתימתה נמסרה לה "הודעה לערב" בה נכתב כי חוב החברה לבנק בעת החתימה היה מעל חצי מליון ש"ח. הנתבעת טענה כי לאחר חתימתה נתן הבנק שתי הלוואות נוספות לחברה – אחת ביום 23.10.14 בסך 430,000 ש"ח ואחת ביום 26.2.15 בסך 50,000 ש"ח ללא ידיעתה, אך מעדותה עלה הרושם כי יחסיה עם בעל המניות האחר, הנתבע 1, ועם אריה חן שניהל בפועל את המכללה היו טובים, ידידותיים וקרובים, וכי קיבלה לכתובת ביתה (בו התגוררה עם בן זוגה דאז שמחה קלמן שהעביר אליה את המניות) את דפי חשבון הבנק של החברה. הנתבעת לא ביקשה לזמן לעדות מי מבעלי המניות והמנהלים, או את קלמן, כדי לנסות לבסס טענה של "מידור" או הסתרת מצבה הכלכלי של החברה מידיעתה. נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת להראות כי לא היתה מודעת בכל נקודת זמן עד לקריסה, או עד מאי 2015 כטענתה, למצבה הכלכלי של המכללה, והיא לא הרימה אותו.
מדובר בחברה פעילה שגבתה מתלמידיה שכר לימוד של 20,000-30,000 ש"ח לשנה, היו עשרות נרשמים כפי שעולה מרשימת התובעים, כך שבחישוב גס מדובר בתקבול שנתי כולל של כמליון ש"ח מתלמידים בלבד (לא כולל שיעורי רכיבה לילדים). עולה מהאמור, כי היה לחברה צפי של המשך פעילות, כל עוד הבנקים איפשרו לה לקחת הלוואות נוספות במידת הצורך.
לפיכך, השאלה היא מאיזו נקודת זמן הורע מצבה הכלכלי של המכללה, שכבר היתה בקשיים כספיים ובאובליגו גדול מזה זמן רב, במידה שהמשך רישום תלמידים אליה וקבלת שכר לימוד מהם כבר היה בגדר חוסר תום לב ויצירת מצג של יכולת לעמוד בהתחייבות, שלמעשה לא היתה המכללה מסוגלת לקיימה.
הנתבעת לא היתה מי שרשמה את התלמידים למכללה ו/או הציגה בפניהם מצגים באופן אישי וישיר, אך התרשמתי בבירור כי היתה מודעת לכל פעילות הרשמת התלמידים למכללה ואף פעלה כדי לתגברה (נשמעה עדותו של התלמיד יונתן ארפי, שאושרה ע"י הנתבעת, כי בחודש ספטמבר 2015 ביקשה ממנו הנתבעת להצטלם לסרטון פרסום למכללה), ועל כן אין נפקות לכך שההרשמה בפועל והמצגים נעשו ע"י עובדים של המכללה (הילה, נטלי) או מנהל שכיר (עומר).
כאמור, החל מחודש אפריל 2015 החל בנק הפועלים להחזיר שיקים שמשכה החברה, בזה אחר זה, כך שהחברה הגיעה להגבלת החשבון ביולי 2015. הדעת נותנת, כי החזרת השיקים לא נעלמה מידיעת הנתבעת ויתר המעורבים – בעל המניות השני והמנהל אריה חן – וכי הם הבינו כי החברה עומדת לקרוס בקרוב מחוסר יכולת לשלם למדריכים ולעובדים, אם לא יגוייסו כספים ממקורות חיצוניים. יש להניח כי הנתבעת והאחרים עשו מאמצים לגייס הון נוסף או לגייס משקיע שירכוש את החברה ויזרים אליה כספים, ובן זוגה של הנתבעת אף הזרים מכספו 150,000 ₪, אך המאמצים לא צלחו.
עד 1.10.15 עוד היו פרסומים בדף הפייסבוק של המכללה שהזמינו מתעניינים ל"יום פתוח" להרשמת תלמידים חדשים למכללה. ברם, במהלך אוקטובר כבר הודיעו לתלמידים במסרונים שהשיעורים בוטלו ולאחר מכן לא היה ניתן ליצור קשר עם נציגי החברה ומנהליה.
לפיכך, רישום תלמידים חדשים לחברה במאי 2015 ואילך, נעשה בידיעה כי קיים סיכוי גבוה מאד שהחברה לא תוכל לספק לתלמידים הנרשמים את התמורה המובטחת, ולמרות זאת עולה מהתשלומים שהוכחו, כי נגבה מהנרשמים שכר לימוד לשנה שלמה ולא לרבעון כטענת הנתבעת.
אני קובעת כי קו פרשת המים עובר במאי 2015, עת הובהר לנתבעת ולשותפיה לניהול החברה כי הבנקים לא יאפשרו לחברה אשראי נוסף וכי שיקים שנמשכו בחריגה יוחזרו בזה אחר זה עד להגבלת החשבון ושיתוק פעילות החברה. ממועד זה ואילך היה על הנתבעת להרים את הנטל כי היה לה יסוד סביר להאמין שמשקיע יזרים מימון לחברה או כי הושג מימון ממקור אחר, אך מעבר לאמירות בעלמא, מכלי שני ("נאמר לי כי ישנו משקיע רציני") היא לא הרימה נטל זה ולא זימנה עדים רלוונטיים (רון, אריה, עומר גרינבוים שהוזכר בתצהירה כמנהל השיווק של המכללה, עורך הדין שטיפל במו"מ עם המשקיע הנטען) או הציגה מסמכים שייצרו את הבסיס הסביר לאמונה כזו.
הפן המשפטי
לא מצאתי כי קיימת אחריות של הנתבעת כבעלת מניות בחברה לפי סעיף 6 לחוק החברות, התשס"ה-2005, המוטלת על פי הפסיקה במקרים חריגים בלבד, שכן אין מדובר במקרה בו נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות כדי להונות או לקפח נושים, או שניהולה התבצע באופן שיש בו נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. עולה כי החברה פעלה באופן סדיר משנת 2009 עד שנת 2014 תוך מימוש התחייבויותיה לתלמידים, התנהלה מבחינה כספית מול בנקים (ולא מול שוק אפור וכו') ולא הוכח כי היה שימוש לרעה במשאביה הכספיים שלא למטרותיה ו/או כי נמשכו כספים באופן אישי על ידי בעלי המניות שלא כדין תוך ריקון קופת החברה.
לפיכך אני דוחה את התביעה להרמת מסך ההתאגדות לפי סעיף 6 לחוק החברות.
הטענות הנוגעות לתשלומים והסדרים אליהם הגיעה הנתבעת עם נושים מובטחים כגון בנקים כלפיהם היתה חתומה בערבות אישית לחובות החברה, אינן רלוונטיות לקביעת חבותה כלפי התובעים, שכן תשלומים והסדרים אלה מבוססים על הערבויות האישיות עליהן חתמה הנתבעת בשנת 2014 ולא על נטילת אחריות כדירקטורית. גם תשלומים ששילמה הנתבעת לאחר הקריסה לבעלי המקרקעין אותם שכרה המכללה, או לרואה החשבון של החברה, בין אם עשתה כן מחמת חשש מנושים ספציפיים ובין אם מחמת אי נעימות כלפי מי מהם, אינם מטילים כשלעצמם חבות על הנתבעת לשאת בכל חובותיה האחרים של החברה, לרבות כלפי התובעים.
לעניין אחריות חוזית בעילה של הטעיה וחוסר תום לב, ואחריות בנזיקין בעוולת התרמית, הלכה היא כי כדי להטיל חבות אישית לחובות החברה על דירקטור, יש להראות היבטים של חוסר תום לב סובייקטיבי שאינו בגדר רשלנות גרידא, בהתנהלות כלפי התובעים, כשכאמור לא היתה תקשורת אישית וישירה מצד הנתבעת כלפי התובעים בהליך ההרשמה, אלא מדובר באחריות ניהולית.
בע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (פורסם בנבו) נאמר ע"י כב' השופט פוגלמן:
"בפסיקתנו הודגש כי הפרת חוזה על ידי חברה, כשלעצמה, אינה מצדיקה הטלת חיוב אישי על אורגן הפועל בשם החברה. חברי השופט י' דנציגר עמד בהרחבה על הטעמים לקביעה זו – שעיקרם בחלוקת הסיכונים שהצדדים נוטלים על עצמם בעת ההתקשרות החוזית (החברה מצד אחד והמתקשר בחוזה עם החברה מן הצד השני) – ולא ראיתי לחזור עליהם. הנחת המוצא היא כי נושא משרה בחברה הבא בדברים עם צד לחוזה עושה זאת מתוקף התפקיד שבו הוא נושא, קרי: בשם החברה ועבורה. הנחת מוצא זו יכולה להסתר באחד משניים: ראשית, אם בין נושא המשרה לבין צד לחוזה נוצר קשר חוזי ישיר ועצמאי, נפרד מן הקשר החוזי שבין החברה לבין הצד לחוזה. במצב דברים זה יוכל מי שהפך לצד לחוזה נפרד עם נושא המשרה לזכות בכל סעד הנובע מן החוזה הנוסף שנוצר עם נושא המשרה. שנית, אם נושא המשרה עוול בנזיקין כלפי צד לחוזה (למשל ברשלנות או בתרמית) ("המסלול הנזיקי") או אם נושא המשרה – שחובת תום הלב חלה גם עליו – הפר בהתנהלותו את עיקרון תום הלב בקיום חוזה ("המסלול החוזי") (כל זאת מבלי להידרש לשאלות של הרמת מסך, שאינן במוקד דיוננו).