התובעים מס' 2, 6, 10, 11, 15, 19, 21, 23, 24 ו-25 לא הגישו כל ראיות מטעמם ולפיכך תביעותיהם נדחות.
מצבה הפיננסי של החברה
על פי דו"ח רשם החברות, החברה נטלה הלוואות ושעבדה את כל נכסיה בשעבוד צף ללא הגבלת סכום החל משנת 2009 לבנק הפועלים, לפמה ליסינג והחל משנת 2012 גם לבנק מזרחי טפחות.
החברה לא הגישה דו"ח כספי שנתי לשנת 2014 ו-2015.
החברה נכנסה להליכי פירוק באפריל 2016 וסמוך לכך החלו בעל המניות הנוסף, הנתבע 1, ואריה חן, בהליכי פש"ר.
בנק הפועלים – הוצגו דפי חשבון מהם עולה כי מצב חשבון העו"ש של החברה היה תדיר ביתרת חובה של מעל 200,000 ש"ח מתחילת שנת 2014, באוקטובר 2014 הוזרמה הלוואה של 430,000 ש"ח ויתרת החובה קטנה לכ-60,000 ש"ח, היתרה עלתה שוב לכ-100,000 ש"ח בפברואר 2015 ובסוף אותו חודש הוזרמה הלוואה נוספת בסך 50,000 ש"ח, אך בהמשך באפריל ומאי 2015 שוב טיפסה יתרת החובה לערכים שמעל 100,000 ש"ח וכך עד סוף השנה.
באפריל 2015 החל הבנק להחזיר שיקים שנמשכו בחשבון מחמת אכ"מ, וביולי החשבון הוגבל.
בנק מזרחי טפחות – הוצגו דפי חשבון מהם עולה כי חוב החברה לבנק היה בין 150,000 ל-200,000 ש"ח באופן קבוע בין ינואר 2014 לבין שלהי שנת 2015.
מכאן שבאפריל 2015 ואילך עמד האובליגו הכולל של החברה לבנקים על מעל 600,000 ₪, לא כולל חובות לנושים אחרים כולל דמי שכירות, פמה ליסינג, רשויות המס, ספקים; הבנק בו התרכז עיקר פעילותה החל להחזיר שיקים, בבנק השני מסגרת האשראי מוצתה, ולא נראו באופק מקורות מימון נוספים.
ידיעת הנתבעת את מצב החברה והמכללה ויכולתה לעמוד בהתחיבויותיה לנרשמים:
הנתבעת העידה כי "התאהבה" בתחום הרכיבה על סוסים וכי קיבלה את המניות במתנה מבן זוגה דאז שמחה קלמן, בינואר 2014. לדבריה, לא היתה אמורה לשמש בתפקיד ניהולי. העידה כי לא התקיימו ישיבות דירקטוריון, והיא התעדכנה בעל פה מפעם לפעם מאריה שהיה שכן שלהם במושב זיתן.
הנתבעת טענה שלא ראתה דפי חשבון הבנק של החברה, אך הוכח שהכתובת הרשומה בבנק היא כתובת מגוריה יחד עם שמחה קלמן, ולפיכך לא סביר בעיני כי לא ידעה מה מצבה הפיננסי של החברה.
בעדותה מסרה הנתבעת כי רק במאי 2015 נכנסה לסייע בחברה לבקשת אריה בגלל בעיות בינו ובין המדריכים של שיעורי הרכיבה הטיפולית לילדים בחוות הרכיבה שהפעילה החברה (ולא במכללה) וזאת בעקבות סיום עבודה קודמת שלה. טענה כי עדיין לא ידעה את חומרת מצבה של החברה. ברם, בפרוטוקול התביעה הקטנה של ניר מלכין הודתה שבמאי 2015 נכנסה לפעילות בחברה כי התבקשה לעזור לחברה "שהיא במצב כלכלי מאד קשה". הסבירה כי הדרך שראתה כנכונה לטפל במשבר הוא להעלות את ההכנסות ע"י מחנה קיץ לילדים ולרשום אותם לשיעורים רבעון הקרוב. לאחר מכן סביבות אוגוסט המשבר החריף ולא היה כסף לתשלום למדריכים ואז עלתה אפשרות להכניס משקיע ובן זוגה הכניס לחברה 150,000 ₪ כדי לשלם למדריכים שלא יעזבו את החווה עד לכניסת המשקיע. באוקטובר 2015 התברר לבעלי המניות כי המשקיע לא ייכנס, מדריכים עזבו והקימו בית ספר מתחרה, ואז עשו ישיבת בעלי מניות/דירקטוריון והוחלט להפסיק את הפעילות.