בית המשפט המחוזי לא נימק את הקדמת גזירת דינו של המערער.
בעניין זה, קובע סעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי כך:
"(א) נאשמו כמה נאשמים בכתב אישום אחד ומהם הודו בעובדות שיש בהן כדי הרשעתם ומהם שלא הודו בכך, לא יגזור בית המשפט את דינם של הנאשמים שהודו לפני שנסתיים בירור המשפט של הנאשמים שלא הודו; ואולם –
(1) נאשם שהודה כך, והתובע או הסניגור מודיעים שהוא ייקרא להעיד במשפטם של יתר הנאשמים, לא יעיד אלא לאחר שנגזר דינו;
(2) בנסיבות מיוחדות שירשום בית המשפט רשאי הוא לגזור את דינו של הנאשם שהודה לפני סיום משפטם של האחרים".
--- סוף עמוד 35 ---
65. לטענת באי-כוח המשיבה, עניינו של המערער דומה לעניין הנדון בע"פ 2519/10 בראנס נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (3.2.2011) (להלן: עניין בראנס), בו דחה בית משפט זה טענה דומה לזו שבפיהם של באי-כוח המערער, ולפיה גזר דין שניתן בניגוד להוראת סעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי דינו להתבטל.
כשלעצמי, לא שוכנעתי כי די בעובדה שבשלב זה אין מדובר עוד ב"כמה נאשמים בכתב אישום אחד", כלשון הסעיף, כדי להחריג את עניינו של המערער מהוראת הסעיף. מלכתחילה הועמד המערער לדין יחד עם אחרים באותו כתב אישום. משבחר להודות במיוחס לו, מטבע הדברים הופרד עניינו מההליך שהתנהל נגד יתר הנאשמים ותוקן כתב האישום בעניינו. תוצאה זו מתבקשת בנסיבות אלו, אך אין בה כדי לשנות מכך שמבחינה מהותית המערער עומד לדין בגין אותה מסכת עובדתית כיתר הנאשמים בפרשה, אף אם כתב האישום בעניינו תוקן וההליך בעניינו הופרד.
לצד התכלית של מניעת עדות מגמתית של נאשם כנגד נאשם אחר בכתב האישום (ע"פ 124/93 מסעדה נ' מדינת ישראל פ''ד מז(1) 480, 483 (1993)), ניתן לחשוב על רציונאל נוסף בבסיס הוראת סעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי. גזירת עונשם של מספר נאשמים באותו כתב אישום באותה עת, בתום שמיעת הראיות במשפטם של הנאשמים שלא הודו בעובדות כתב האישום, מבטיחה במידה רבה שמירה על עקרון אחידות הענישה, כך שיתקיים יחס נכון בין מידת מעורבותם של כל אחד מהנאשמים בביצוע העבירה לבין מידת עונשם.
מכל מקום, לעת הזו איננו נדרשים להכריע בשאלה אם כל נאשם שהועמד לדין מלכתחילה עם נאשמים אחרים באותו כתב אישום, ועניינו הופרד כך שהוגש כתב אישום מתוקן בעניינו, נכנס בגדרי סעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי. זאת, הואיל ומתקיים שוני מהותי בין הנסיבות דנן לנסיבות שנדונו בעניין בראנס, שכן בענייננו לא כלל הסדר הטיעון הסכמה עונשית, בניגוד לעניין בראנס, שם הוסכם על תקרת ענישה מקסימלית של 34 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים, ובנסיבות אלו סבר בית המשפט כי ההתייחסות המפורשת לסוגיית העונש במסגרת הסדר הטיעון "כמוה כויתור על זכותו של המערער כי דינו ייגזר ביחד עם הנאשם האחר בפרשה". לעומת זאת, במקרה דנן, הסדר הטיעון לא כלל כל הסכמה לעניין העונש, ולכן אין לומר כי המערער ויתר על זכותו כי דינו ייגזר ביחד עם הנאשמים האחרים בפרשה.