5. כאמור, המערער טוען כי בטיעוניה לעונש הפרה המדינה את הסדר הטיעון וטענה להתקיימותן של עובדות אשר לא הוזכרו בכתב האישום המתוקן בו הודה. לדידו של המערער המדינה חרגה מן העובדות המוסכמות בכך שתיארה את מעשיו בחומרה רבה יותר מזו שעולה מכתב האישום המתוקן. בין היתר, חריגה זו באה לידי ביטוי בכך שהמדינה הפריזה בסכומי השוחד אותן ביקש; טענה כי פעל מתוך אינטרס אישי בלקיחת השוחד על אף שהסכימה לא לחלוק על טענתו שכספי השוחד שלקח לא נועדו לכיסו אלא שימשו למטרותיה הציבוריות של המפלגה; ותיארה את מעמדו כבכיר יותר מכפי שהיה באמת ומהאופן בו תואר בכתב האישום המתוקן. המערער מלין על כך שחריגות אלו לחומרה מהעובדות בהן הודה אומצו על ידי בית משפט קמא בגזר הדין והובילו להחמרה בעונשו מעבר לראוי.
על יסוד כך טענתו הראשונה של המערער מתמקדת בטיעון לפיו יש לזַכּוֹתו מטעמים של הגנה מן הצדק. לעמדתו, הפרת הסדר הטיעון על ידי המשיבה וגזר הדין שהוטל עליו בעקבות התנהלות זו מהווים פגמים חמורים בהליך הפלילי אשר פגעו בזכויותיו כנאשם ובהגינות ההליך. לכן, התנהלות המשיבה מצדיקה את החלתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 149(10) לחוק סדק הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) אשר קובע כי:
149. לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –
...
(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
6. כמו חברי השופט אלרון, אני סבור כי אין בטענה זו בכדי להצדיק את קבלת הערעור כנגד הכרעת הדין. טענת הגנה מן הצדק היא עילה חדשה יחסית במחוזותיו של
--- סוף עמוד 42 ---
המשפט הפלילי הישראלי. הפסיקה הייתה הראשונה להכיר בעילה זו והתמקדה במקרים בהם יש להגן על הנאשם מפני רדיפה של הרשויות. הפסיקה הגדירה את המקרים בהם ראוי להחיל דוקטרינה זו ככאלו בהם "... המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת..." (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, נ (2) 353, פס' 171 לפסק דינו של השופט ד' לוין). לאחר מכן הורחבה הדוקטרינה בפסיקה ואף עוגנה בחקיקה בסעיף 149(10) לחוק סדק הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ). כעת נהוג להתייחס לדוקטרינה ככזו הבוחנת לא רק את התנהלותן של הרשויות אלא יש להחילה אף במקרים בהם בירור האשמה של הנאשם עומדת "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית", כלשון הסעיף (להרחבה אודות התפתחותה של הדוקטרינה ראו ע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (פורסם בתאריך 1.3.2017), פס' 41-44 לחוות דעתי וההפניות שם). ניתן להיווכח כי דוקטרינת ההגנה מן הצדק הייתה ונותרה רבת עוצמה. משמעותה בין היתר היא שגם אם האדם עבר את העבירה אין לברר את העניין משום שהליך כזה עומד בניגוד לצדק. האם המקרה בפנינו עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק וההגינות המשפטית? דעתי היא כי ברור שיש להשיב לשאלה זו בשלילה.