וכעת לבירור טענותיו של המערער כלפי העונש שנגזר עליו.
דיון בערעור על גזר הדין
--- סוף עמוד 53 ---
16. המערער נידון לשבע שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בגובה 120,000 ₪. הערעור מופנה נגד עונש המאסר בפועל. חברי השופט אלרון סבור כי נכון להתערב בעונש המאסר ולגזור עליו 5 שנות מאסר. עיינתי בחוות דעתו ודעתי היא אחרת.
את טענות המערער בערעור כנגד גזר הדין ניתן לחלק לשני ראשים עיקריים: הקו הראשון עוסק בחומרת העונש ולפיו טוען המערער שבמסגרת גזר הדין אימץ בית משפט קמא את טענות המשיבה אשר היוו חריגה לחומרה מעובדות כתב האישום המתוקן. מצב שהוביל על פי קו הסנגור להחמרה בענישה באופן לא מוצדק. עוד נטען כי לא ניתן משקל ראוי לשיקולים לקולא שבכוחם היה להקל בגזר הדין. הקו השני, עניינו בטענה שגזר הדין שהוטל על המערער מהווה חריגה ממדיניות הענישה במקרים אלו, הן זו הנוהגת והן זו הרצויה. כאן מבקש המערער לטעון כי בית משפט קמא גזר גזירה שווה לעניינו מפסקי דין בעלי נסיבות שונות בתכלית וחמורים מהמקרה שלו, ואף החמיר עמו מעבר לנהוג במקרים אלו. מטבע הדברים קשורים ראשי טיעון אלו זה בזה שכן מדיניות הענישה הנוהגת והרצויה משתנה בהתאם לחומרת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. על אף קשר טבעי זה בסופו של יום מדובר בשני קווי טיעון שונים במידה מסוימת ונסיבותיו של המקרה מחייבים דיון נפרד בהם ככל הניתן.
17. בטרם אפנה לניתוח טענות אלו מצאתי לנכון להתייחס לטענה נוספת של המערער אשר נוגעת לפן הדיוני של גזירת דינו. לדידו של המערער, גזר הדין קמא עומד בניגוד להוראת סעיף 155(א) לחסד"פ ועל כן ניתן תוך חריגה מסמכות ודינו בטלות. חברי השופט אלרון מצא טעם מסוים בטענה זו וראה בכך פגם דיוני אשר אמנם אינו מצדיק את ביטול גזר הדין אך כן יש בו כדי להביא להקלה בעונשו של המערער. לכך אינני מסכים.
סעיף 155(א) לחסד"פ מורה אותנו כלדקמן:
155. (א) נאשמו כמה נאשמים בכתב אישום אחד ומהם הודו בעובדות שיש בהן כדי הרשעתם ומהם שלא הודו בכך, לא יגזור בית המשפט את דינם של הנאשמים שהודו לפני שנסתיים בירור המשפט של הנאשמים שלא הודו; ואולם –
(1) נאשם שהודה כך, והתובע או הסניגור מודיעים שהוא ייקרא להעיד במשפטם של יתר הנאשמים, לא יעיד אלא לאחר שנגזר דינו;
--- סוף עמוד 54 ---
(2) בנסיבות מיוחדות שירשום בית המשפט רשאי הוא לגזור את דינו של הנאשם שהודה לפני סיום משפטם של האחרים.