בענייננו, דינו של הנאשם נגזר בטרם הסתיים ברור משפטם של יתר הנאשמים שנאשמו יחד עם המערער בכתב האישום המקורי. עוד מוסכם כי המערער לא נקרא להעיד במשפטם של יתר הנאשמים, כך שלא מתקיים החריג הקבוע בסעיף קטן (א)(1). אכן, אפשרות זו נידונה אך לבסוף לא היה בה צורך לאור הסכמות דיוניות בין הצדדים. כך או כך, אין חולק כי המערער לא נוסף לרשימת העדים ולא התבקש להעיד. כמו-כן לא מתקיים החריג בסעיף קטן (א)(2) שכן גזר הדין לא מפרט נימוקים מיוחדים המצדיקים את גזירת דינו של המערער בטרם סיום משפטם של האחרים.
18. לאחר בחינת טענה זו של המערער לא השתכנעתי כי אכן אירע פגם הנוגד את הוראת הסעיף, וממילא הדבר לא מצדיק את ביטול גזר הדין או הקלה כלשהי בעונשו של המערער. לכך מספר נימוקים. ראשית, יצוין כי באי כוחו של המערער נמנעו להעלות טענה זו בבית משפט קמא לאחר החתימה על הסדר הטיעון או במסגרת הטיעונים לעונש. יודגש שוב, יותר מחודש ימים חלפו בין מועד הטיעונים לעונש לבין מועד גזר הדין. וזאת כאשר הגשת כתב האישום המתוקן והכרעת הדין ניתנו קרוב לחודשיים טרם שלב הטיעונים לעונש. בזמן זה, כפי שטענה המשיבה, מצאו לנכון באי כוח המערער להגיש בקשות שונות כגון בקשה שהטיעון לעונש יישמע בפני מותב אחר וכן בקשה לפסלות שופט. במשך זמן זה, מספר חודשים כאמור, לא הועלתה בקשה מצד באי כוח המערער שדינו ייגזר בהתאם לסעיף 155. די בכך בכדי לדחות את טענתו של המערער כי יש לבטל את גזר דינו או להקל בעונשו מטעם זה.
19. נימוק נוסף לדחיית הטענה הוא שחשוב לשים אל לב כי עניינו של המערער הובא לפתחו של בית המשפט ככתב אישום נפרד הנוגע אך ורק לו. הדבר הודגש בפתח כתב האישום המתוקן. לאחר שבחר להגיע עם המשיבה להסדר טיעון הופרד עניינו של המערער ותוקן כתב האישום נגדו. מנקודה זו משפטו נוהל בהליך נפרד מיתר הנאשמים בכתב האישום המקורי. זו הפרקטיקה המקובלת, וכך היה גם כאן. יוצא כי מבחינה פורמלית אין המערער נכנס לגדר סעיף 155. המדינה אף הפנתה בעניין זה לע"פ 2519/10 בראנס נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (פורסם בתאריך 3.2.2011) (להלן: עניין בראנס). בדומה לענייננו, שם היה מדובר באדם שנאשם ביחד עם אדם נוסף, בעבירות זיוף. הנאשם בחר להודות במיוחס לו וכתוצאה מכך הוגש כנגדו כתב אישום מתוקן
--- סוף עמוד 55 ---
ונגזר דינו. בערעורו לבית משפט זה טען כי בכך הפרה המדינה את הוראות סעיף 155. בית משפט זה דחה את טענתו מכיוון שהוא היה הנאשם היחיד במסגרת כתב האישום המתוקן. במילותיו של השופט א' א' לוי: "אולם, משגובש בעניינו של המערער הסכם טיעון, הוגש כתב אישום מתוקן ששמו של סמילא נעדר ממנו, ועל כן שוב לא מדובר בשני נאשמים העומדים לדין מכח כתב אישום אחד" (עניין בראנס, בפס' א).