חברי השופט אלרון מתייחס אף הוא לטענה זו של המדינה אך דוחה אותה. זאת מן הטעם כי בעניין בראנס הגיע המערער להסדר טיעון עם המדינה הכולל בתוכו הסכמה עונשית. לכן, בעניין שם ניתן לטעון שהיה מדובר בנאשם אשר וויתר על זכותו כי דינו ייגזר ביחד עם הנאשמים האחרים. מעיון בפסק הדין בעניין בראנס אני מתקשה להסכים לקביעה זו של חברי. כך נכתב שם לעניין הסדר הטיעון: "בגדרו של הסכם הטיעון עתרה המשיבה לדון את המערער ל-34 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי, פיצוי וקנס, בעוד שההגנה היתה רשאית לטעון לעונש כהבנתה" (ההדגשה הוספה). בסופו של הליך נידון המערער בעניין בראנס למאסר בפועל של 28 חודשים. ניתן להיווכח כי נסיבותיו של מקרה זה דומות במרביתן למקרה של המערער. עוד יצוין שנימוק נוסף שניתן בעניין בראנס לדחיית הערעור הוא שגם שם, כמו בענייננו, הטיעון המתבסס על סעיף 155 לא נטען בפני בית המשפט המחוזי אלא עלה לראשונה בשלב הערעור. על כך ציין השופט לוי כי בדבר יש "יותר מאשר טעם לפגם" (שם, פס' ב').
20. בחוות דעתו מכיר חברי השופט אלרון בכך שמבחינה פורמלית אין מדובר בכתב אישום הכולל כמה נאשמים. נימוק זה אינו משכנע אותו שכן מבחינה מהותית עדיין מדובר בפרשה אחת אשר במקורה כללה כתב אישום אחד. לגישתו, אין בהפרדת כתב האישום המתוקן מעניינם של שאר הנאשמים כדי להצדיק את גזירת דינו של המערער בנפרד. וכך מכיוון שתכליתו של הסעיף ממשיכה להתקיים. תכלית זו, כפי שמציין חברי היא למנוע עיוותי ענישה בין נאשמים משותפים ושהענישה תשקף נכונה את חלקו של כל אחד מן הנאשמים. תכלית נוספת היא למנוע עדות מגמתית של נאשם אחד כנגד נאשם אחר מתוך ציפייה שהפללתו תביא להקלה בעונשו שלו. לשם הימנעות מכך יש לגזור את עונשו קודם לכן (ראו ע"פ 124/93 מסעדה נ' מדינת ישראל, מז(1) 480 (1993); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני א', בעמ' 1387; פס' 65 לחוות דעתו של השופט י' אלרון).
--- סוף עמוד 56 ---
עם זאת, לא מצאתי פסק דין של בית משפט זה המחייב יישום, עד כדי התערבות בפסק הדין של הערכאה הדיונית, של עקרונותיו של סעיף 155 עת בפועל מדובר בשני כתבי אישום שונים לאחר שאחד הנאשמים הודה והוגש בעניינו כתב אישום מתוקן – כמו במקרה המונח בפנינו. כך ביתר שאת כאשר הסניגור לא התנגד לעיתוי גזירת הדין.
בנוסף, אבהיר מדוע לדעתי בית משפט קמא נהג באופן ראוי. אכן טענה אפשרית היא שתכליות החוק בסעיף 155 ממשיכות להתקיים גם כאשר מוגשים כתבי אישום נפרדים באותה פרשה. הפסיקה דנה בסוגיה דומה בכל הקשור לנושא של העדת נאשם במשפט של שותפו לדבר עבירה, כאשר מוגשים כנגדם כתבי אישום נפרדים. בעניין קינזי נידונה השאלה האם יש לאפשר לתביעה לעקוף את הוראת החוק שאינה מאפשרת העדת שותפים בכתב אישום אחד זה כנגד זה על ידי הפרדת כתבי האישום נגדם (ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, ל (2) 477 (פורסם בתאריך 17.3.1976)). נקבע כי פרקטיקה זו אינה רצויה וכל עוד יש חשש שהעד עשוי לצפות לטובת הנאה תמורת עדותו אין להעיד אותו כנגד נאשם אחר, גם אם מדובר בכתבי אישום נפרדים. עם זאת, הביקורת על הלכה זו לא איחרה לבוא ונמשכה עד ביטולה בפסק הדין בעניין בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי באר שבע [פורסם בנבו] (פורסם בתאריך 8.10.2006). נפסק כי הלכת קינזי אמנם באה לתת פתרון לחשש מהותי אך השלכותיה בעייתיות. זאת מכיוון שבין היתר הביאה בפועל להתארכות הליכים בצורה משמעותית ובמקרים רבים לעינוי דין עבור נאשמים רבים שהמתינו עד שיתברר עניינם של מי שהיו שותפם כדי שאלו יוכלו להעיד כנגדם. משמעות הדבר כי ככלל, מלבד בנסיבות "חריגות וקיצוניות" אשר יהיו נתונות לשיקול דעת בית המשפט, יש לאפשר העדת שותפים לדבר עבירה זה כנגד זה כאשר הליכיהם מנוהלים בנפרד (שם, פס' 3 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש).