לטעמי יש ממש בפרשנותו של בית משפט קמא לאירועים. העובדה כי בקשת השוחד הראשונה לא סורבה כליל אלא הסירוב נגע רק לאופן התשלום במזומן אינה מסייעת למערער. בגיבוש מתווה הדרכים היצירתיות גלומות יצירתיות ונחישות מעבר לבקשת השוחד הראשונית. עוד המתווה מבטא את נכונותו של המערער לבצע את העבירה בדרכים מתוחכמות ועל פני תקופת זמן ארוכה הרבה יותר מאשר במצב בו בקשת השוחד הראשונית הייתה מתקבלת. בנוסף, ולנוכח הניתוח שלעיל לגבי סכומי השוחד שהתבקש, יש לציין שוב שכתב האישום מייחס למערער שתי עבירות עצמאיות של בקשת שוחד. היינו, המערער לא הסתפק בבקשת השוחד הראשונית ו"מתווה הדרכים היצירתיות" שהחליפהּ, אלא הרהיב עוז ופנה אל העמותה בבקשות שוחד נוספות שהביאו את סכומי השוחד המתבקשים לסכום גבוה יותר מכפי שסוכם עליו בתחילה. לא מצאתי כי בלקיחת נסיבות אלו בחשבון, לצד סכומי השוחד שנקבע כי התבקשו, היה בכדי להחמיר עם המערער יתר על המידה ובאופן שאינו צודק.
24. שנית, המערער טוען כי גזר הדין החמיר איתו במובן שייחס לו את ביצוע העבירות על פני משך זמן ארוך יותר מאשר אירע בפועל. אין חולק בין הצדדים, וזאת לפי כתב האישום המתוקן, בו הודה המערער, כי פרשת המופעים התרחשה במהלך השנים 2006-2010 וכי פרשיות איילים ומימון הטיסות התרחשו החל משלהי שנת 2013 ולאורך שנת 2014. העבירות בוצעו על פני משך כולל של 5 שנים עם הפסקה מסוימת במעשים. בית משפט קמא קבע כי "מאפיין חומרה מרכזי במעשי הנאשם הוא הימשכות מעשי העבירה וריבוי העבירות". כן הוסיף כי המעשים שבהם הורשע המערער "...ראשיתם בשנת 2006 ואשר נמשכו עד לפרוץ חקירת המשטרה הגלויה, בשנת 2014" (פס' 32 לגזר הדין). מכאן, ניתן לפרש את דברי בית משפט קמא ככאלו
--- סוף עמוד 62 ---
שמתעלמים מההפסקה במעשיו של המערער וגוזרים את דינו לפי עובדות מחמירות שאינן עובדות המקרה המוסכמות.
טענה זו מושכת את העין אך לדעתי אין להעניק לה משקל בסופו של שיקול. אכן, בית משפט קמא לא מציין בדבריו במפורש את מספר השנים בהן נעברו העבירות. תחת זאת הוא מציין מתי התחילו העבירות ומתי הסתיימו תוך שניתן להבין מכך שהעבירות בוצעו ברצף לאורך השנים. כלומר, ניתן לפרש זאת כך שהוא מחמיר עם הנאשם בצורה אשר חורגת מעובדות כתב האישום. עם זאת, יוער כי בית משפט קמא כתב בגזר הדין את התקופות בהן בוצעו העבירות הרלוונטיות ביחס לכל אישום בנפרד, באופן שלא ייוחס לו ביצוע עבירות במהלך שלוש שנות ההפסקה. כך בהצגת עובדות העבירות בפתח גזר הדין מצוין כי העבירות נשואות האישום הראשון נעברו בשנים 2006-2010 (עמ' 7 לגזר הדין קמא); העבירות נשואות האישום השני התרחשו משלהי שנת 2013 ועד לסוף שנת 2014 (עמ' 11-12 לגזר הדין קמא); וכי העבירות המתוארות באישום השלישי נעשו בשנת 2014 (עמ' 22-23 לגזר הדין קמא). כך הדברים נכתבו גם בסיומו של גזר הדין. דהיינו, לאחר המשפט שצוטט לעיל מגזר הדין סקר בית משפט קמא את מאפייני החומרה הייחודיים לכל אישום בנפרד וציין את משך ביצועם או את מספר המעשים המיוחסים למערער. בדברים אלו יש כדי להצביע על כך שבית משפט קמא היה מודע – גם מודע היטב – לעובדות כתב האישום המתוקן אשר לפיהן גזר את עונשו של המערער.