83. גם בעובדה כי מלוא הזכויות בדירות נרשמו ע"ש התובעת בלבד אין כדי להעיד על היותן בבחינת "נכסים חיצוניים" אשר אין לאזן שוויין או איזו מהן בין הצדדים, וראו לעניין זה הוראת סעיף 9 לחוק יחסי ממון. יוזכר, כי כל שלוש הדירות נרכשו לאחר נישואי הצדדים, ונוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, אין התובעת יכולה להיבנות מסעיף 6 בהסכם.
84. עוד יובהר, כי לא מצאתי לקבל טענת התובעת לפיה משעה שהנתבע לא הגיש תביעה לביטול ההסכם יש לדחות טענותיו. היות שלטענת הנתבע, כאמור, מאז נישאו הצדדים זה לזו, לא ניתן להכיר בהסכם כהסכם ממון כיוון שאין הוא עומד בתנאים שמציב הדין, טענה שבסופו של יום התקבלה (בכל הנוגע לתקופת הנישואין של הצדדים), הרי שאין באי הגשת תביעה כזו מצדו כדי להעלות או להוריד בענייננו.
85. נוכח האמור בהרחבה לעיל, מסקנתי היא, שאין להחיל את הוראות ההסכם בכל הנוגע לענייני הממון של הצדדים מיום נישואיהם ואילך.
משכך והיות שהוגשה ע"י הנתבע תביעה רכושית ובהתבסס על הוראת הסעיפים 5 ו-5א לחוק יחסי ממון, ובראי כלל הנסיבות ובהן המשבר שפרץ ביחסי הצדדים והמועד בו הוגשה תביעת הנתבע (ראו סעיף 5א (א)(1)(ב) לחוק יחסי ממון), יש להחיל על ענייני הרכוש של הצדדים את הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק.
86. לצורך ההכרעה מצאתי לקבוע, כי בנסיבות העניין מועד הקרע הוא ביום הגשת התביעה לסילוק יד ע"י התובעת. ודוק, אף כי הצדדים עודם נשואים זה לזה ומתגוררים תחת קורת גג אחת, הרי שמצב זה נכפה עליהם מחוסר ברירה ונוכח המחלוקת ביניהם בעניין הבעלות בדירת המגורים. שוכנעתי, לאחר שמיעת העדויות, כי יחסי הצדדים נקלעו למבוי סתום, כי עצימות הסכסוך ביניהם גבוהה, וכי דה פקטו הקיץ הקץ על נישואיהם, ויש לראות בפניית התובעת לבית משפט זה בעתירה לסילוק ידו של הנתבע מדירת המגורים נקודת אל חזור ביחסיהם, בפרט במבט רטרואקטיבי נוכח השתלשלות העניינים שלאחריה והיריבות הקשה בין הצדדים כפי שבית המשפט נחשף לה תוך כדי ניהול ההליכים.
87. לצד זאת מצאתי, בהסתמך על הדין עצמו ועל עקרונות הצדק שהם ממילא יסוד מוסד בכל הליך משפטי, ובהם גם "זעקת ההגינות" המהדהדת בקול רם בענייננו, כי יש להחריג התמורה ששולמה בגין רכישת הדירה הראשונה מאיזון המשאבים בין הצדדים, וזאת מהטעמים הבאים: מהעדויות שנשמעו לפניי עולה, כי מלוא הזכויות בדירה הראשונה, על אף שנרכשה בתקופת הנישואין, נרכשו באמצעות מקורותיה האישיים של התובעת בלבד. כזכור, הדירה נרכשה בחודש יולי 2008 תמורת סך של 80,000$ ובאמצעות הון עצמי בלבד. הנתבע עצמו הודה בכך במסגרת חקירתו הנגדית (עמ' 55 ש' 19-22 לפרוטוקול הדיון מיום 18.03.2019). יוער, כי הנתבע הודה בכך, למרות הנטען בכתב ההגנה שלו לפיו הדירה נרכשה ממקורות משותפים (סעיף 18 לכתב ההגנה). גם בסיכומיו מודה הוא, כי הדירה נרכשה תמורת סך של 80 אלף דולר, אשר מקורם בכספים שקיבלה התובעת בירושה, אך לטענתו, היא לא שמרה על הפרדה בין הסך האמור ובין כספו, והם נטמעו זה בזה, כשם שנהגו הצדדים גם בנוגע לשיפוץ ולדירה השנייה שנרכשה (סעיף 66 לסיכומים).
זאת ועוד, התובעת צירפה לכתב ההגנה שלה אסמכתא לפיה ביום 06.08.2008 (כשלושה שבועות לאחר שנחתם הסכם המכר) הועבר לידיה מחו"ל סך של 37,000 אירו (כפי הנראה, אף כי לא ניתן להבין בבירור מן המסמך את סוג המטבע) - נספח ג' לכתב ההגנה בתביעה הרכושית.