חברה הפיצה את סחורתה באמצעות מפיצים. מפיץ חדש היה רוכש את "זכות ההפצה" באזור או בנקודות הפצה מסוימות מהמפיץ הקודם שפעל בהם, בתמורה לסכום מסוים ששילם המפיץ הנכנס למפיץ היוצא, כאשר החברה הייתה צריכה לאשר את זהותו של המפיץ הנכנס. לאחר שמפיץ מסוים רכש זכות הפצה מארבעה מפיצים אחרים, אושר על ידי החברה, שילם את התמורה למפיצים היוצאים ופעל מספר שנים, החברה החליטה לשנות את עמלות ההפצה ומשהמפיץ סירב לשינוי נתנה נקודות הפצה חדשות באזור למפיץ אחר. בנוסף, החברה העבירה את השוק המוסדי למפיצים חדשים ואחרים.
בית המשפט קבע שהסכם ההפצה במקרה הזה הוא חוזה אחיד מכיוון שהחברה דרשה חתימתו על ידי כל המפיצים. עם זאת, בית המשפט קבע שעצם זכותה של החברה להפסיק את ההתקשרות עם מפיץ אינה "תנאי מקפח" בחוזה אחיד, מאחר שקיימת זכות ליצרן להפסיק את ההתקשרות עם המפיץ או הסוכן, במיוחד כשתקופה זו לא נקצב זמנה מראש. גם זכות החברה לשנות את העמלות היא לגיטימית כל עוד השינוי אחיד לכל המפיצים וניתנת למפיצים שהות להיערך. עם זאת, בית המשפט פסל סעיף המאפשר לחברה להעביר ההפצה למפיץ אחר ללא זכות פיצוי למפיץ, מכיוון שהוא מקפח בכך שמבטל זכות פיצוי או פניה לערכאות.
בית המשפט קבע לכן פיצוי למפיץ גם על שינוי העמלות וגם על נטילת הנקודות החדשות ממנו.