שוכר חתם על הסכם שכירות בשפה העברית, אך סירב לשלם את דמי שכירות מאחר שלטענתו לא הבין את השפה והיה משוכנע כי הצטרפותה של חברה בשליטתו להסכם, כשוכרת נוספת, 'שחררה' אותו מהתחייבויותיו.
בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את השוכר במלוא חוב דמי השכירות. צד החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו. טענה לפגם בכריתת ההסכם בשל קושי בהבנת תוכנו נוכח אי ידיעת השפה העברית, לא תתקבל מקום בו אותו צד להסכם לא טרח לוודא באמצעות מתורגמן או יועץ כי הוא מבין את תוכנו בטרם החתימה. כאן, החברה צורפה כשוכרת נוספת להסכם השכירות בנוסף לשוכרים המקוריים ולא במקום מי מהם. השוכר החליט להיכנס לפעילות עסקית ולחתום על מסמכים משפטיים (הסכם שכירות וכתב ערבות) בשפה שאינה שגורה בפיו, לכאורה, מבלי להיעזר במתורגמן או בעו"ד. עם זאת, לשוכר הייתה ידיעה ברורה כי הוא צד להסכם השכירות, אך הוא בחר לעצום עיניים ולא לברר את פרטי העסקה הבסיסיים, כגון משך השכירות ודמי השכירות החודשיים. משכך, אין לו להלין אלא על עצמו ועליו לשלם את החוב.