בית משפט השלום בהרצלייה
ת"א 10128-12-19 דיאמימון 2000 (1987) בע"מ נ' סולטן ואח'
ת"א 41096-11-19 דיאמימון 2000 (1987) בע"מ נ' סולטן
מבפני כבוד השופטת הבכירה הדסה אסיף
תובעת-
דיאמימון 2000 (1987) בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד גבי ספרן
נגד
נתבעים-1. חברת טרנובה לנד בע"מ (פס"ד בהעדר הגנה)
2. אריק ויצמן (פס"ד בהעדר הגנה)
3. יוני הרולד סולטן
ע"י ב"כ עוה"ד איל אורטל
4. ו.ס. נדל"ן נתניה בע"מ (פס"ד בהעדר הגנה)
5. אילן ויצמן
ע"י ב"כ עוה"ד בועז אדלשטיין
6. מישל ברוס (נמחק)
7. אריק יעקב ויצמן השקעות בע"מ – כיום טרנובה בניה בע"מ (פס"ד בהעדר הגנה)
פסק דין
1. בפני שתי תביעות שהדיון בהן אוחד.
2. התביעה הראשונה הוגשה לבית משפט השלום בנתניה (ת"א 41096-11-19). התביעה הוגשה כנגד הנתבע 3 בלבד (להלן – "יוני"). בתביעה זו טענה התובעת שביום 1.7.16 היא התקשרה עם יוני ועם שוכרים נוספים, בהסכם שכירות ביחס לנכס שמצוי בקומת הקרקע של בניין ברחוב גד מכנס 2 בנתניה. לתביעה צורף הסכם שכירות שעליו חתומים יוני, הנתבע 2 (להלן –"אריק"), והנתבעת 4 חברת ו.ס. נדל"ן נתניה בע"מ (להלן - "חברת ו.ס."). לתביעה צורף גם שטר חוב, שעליו חתומים יוני ואריק כעושי השטר וכערבים לו (להלן – "התביעה הראשונה").
3. התביעה השנייה היא תביעה שהוגשה לבית משפט השלום בהרצליה (ת"א 10128-12-19). תביעה זו (להלן – "התביעה השניה"), הוגשה כנגד כל הנתבעים, בקשר לשני הסכמי שכירות ביחס לנכסים בבניין ברחוב גד מכנס 2 בנתניה (ר' סעיף 9 לכתב התביעה).
4. אף שהתביעה השנייה הוגשה כנגד כל הנתבעים, פסק דין זה יעסוק רק בעניינם של שניים מהם: יוני, ומר אילן וייצמן (להלן – "אילן"). בעניינם של יתר הנתבעים כבר ניתנו פסקי דין. התביעה כנגד נתבעים 1,2,4,7 התקבלה בהעדר הגנה (פסק דין מיום 23.2.20), ואילו התביעה כנגד הנתבע 6 נמחקה בהסכמה (פסק דין מיום 10.3.20).
5. לתביעה זו, שהיא התביעה השנייה, צורפו שני הסכמים: הסכם שכירות מיום 24.3.19, שנחתם בין התובעת מצד אחד ובין הנתבעת 1, חברת טרנובה לנד בע"מ (להלן – "חברת טרנובה") ואריק מצד שני, בקשר לנכס המצוי בחלק מקומה 2 של בניין ברחוב גד מכנס 2 בנתניה, והסכם שכירות מיום 29.4.19 בין אותם צדדים בקשר לחלק אחר מאותה קומה.
6. חרף העובדה שרק טרנובה ואריק חתומים על הסכמים אלה כשוכרים, טוענת התובעת שלא רק טרנובה ואריק, אלא כל הנתבעים חבים כלפיה מכוח אותם הסכמים. זאת, משום שלטענתה, ההסכמים נחתמו אמנם רק על ידי טרנובה ואריק אך "נרקמו ואושרו" על ידי כל הנתבעים. התובעת טענה שכל הנתבעים ציינו בפניה שהם "אחראים לכל ההתחייבויות שנוטלת על עצמה הקבוצה או מי מחבריה" כלפי התובעת, ויוני ואילן הם חלק מאותה קבוצה. להוכחת טענה זו הביאה התובעת הסכמים קודמים, שעליהם חתמו גם יוני ואילן, וטענה כי יוני ואילן "חברו יחד, חתמו ביחד ולחוד" על הסכמי שכירות ואחר כך הפרו אותם, והם חייבים לכן גם מכוח ההסכמים נשוא התביעה אף שהם אינם חתומים עליהם.
7. על פי החלטה מיום 30.5.21 של כב' השופט א' שטיין, אוחד הדיון בשתי התובענות.
8. ביום 24.11.20 הגיש אילן בקשה לחייב את התובעת בהפקדת ערובה במסגרת התביעה השניה (בקשה 16). הדיון בבקשה התקיים בפני המותב הקודם – כב' השופט גלעד הס. ביום 27.4.21 ולאחר שהצדדים הגיעו להסכמה, חוייבה התובעת להפקיד ערובה בסך של 25,000 ₪. ביום 31.5.21 התובעת הפקידה את סכום הערובה בקופת בית המשפט.
9. ביום 1.12.21 הגישו יוני ואילן בקשה לסילוק התביעה השניה על הסף, בטענה להיעדר יריבות או היעדר עילה (בקשה 39). הם טענו שלתובעת אין זכויות בנכסים נשוא אותם הסכמים, ומכאן שלא קמה לה הזכות לדרוש דמי שכירות בגינם. בדיון שהתקיים ביום 17.2.22 באותה בקשה, הועלתה בין היתר הטענה שלמרות שהבקשה הוגשה רק בתביעה השניה ולא בראשונה, הרי שבשל העובדה שהתיקים אוחדו, הבקשה רלוונטית לשני התיקים. לאחר שהצדדים השמיעו טיעוניהם בעניין, התובעת ציינה כי בכוונתה להגיש בקשה להוספת הבעלים של הקרקע כתובעת נוספת בכתב התביעה אלא שבשלב מאוחר יותר בדיון התובעת חזרה בה מכך (עמ' 5 ש' 18). באותו דיון יוני ואילן הודיעו שהם חוזרים בהם מהבקשה לסילוק על הסף, תוך שהם שומרים על זכותם לטעון בעניין היריבות בסיכומים (עמ' 5 ש' 11-12).
10. ביום 10.1.22 הגישה התובעת בקשה לתיקון כתבי התביעה בשתי התובענות, לטענתה מחמת "אי דיוק שנפל בנוסח כתבי התביעה האמורים ביחס להגדרת זכויות התובעת בנכס נשוא התביעות." (בקשות 42, 43). בבקשה ביקשה התובעת לתקן את התביעות באופן שבמקום שנרשם בהן שהיא "בעלת הזכויות במקרקעין..", יירשם בהן שהיא "בעלת הזכויות המקנות לה זכות להשכיר את המושכר נשוא תביעה זו במקרקעין...".
11. הבקשה נדחתה על ידי. לפירוט הנימוקים בהרחבה ראו החלטתי מיום 3.2.22. התובעת לא ביקשה לערער על אותה החלטה.
12. לאחר שהוגשו תצהירי הצדדים, התקיימו ארבעה דיוני הוכחות, במועדים הבאים: 12.3.23, 30.3.23, 19.12.23 ו- 21.12.23. מטעם התובעת העיד מנהלה מר אריק מימון שעדותו נשמעה בשני הדיונים הראשונים.מטעם הנתבעים העידו יוני ואילן בעצמם. העידה מטעמם גם הגב' סופי מולכו שהגישה שני תצהירים: האחד – מיום 14.10.21 לבקשת יוני, והשני – מיום 24.10.21 לבקשת אילן. יצוין כי יוני ויתר על עדותה של הגב' לבנה ג'ניפר כלפה, אף שזו הגישה תצהיר מטעמו, והיא זומנה למתן עדות (עמ' 59 ש' 11-12). מטעמו של אילן העידו גם מר אבי גואטה ומר גיא אברמוביץ, וכן יוני אחיו (שאינו יוני הנתבע). אילן ויתר על עדותו של מר אליהו דוד אנקר (עמ' 105 ש' 12).
13. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. מתן פסק הדין התעכב בשל מינויי לערכאה אחרת, ועל כך התנצלותי בפני הצדדים.
דיון
התביעה הראשונה
14. תביעה זו הוגשה כנגד יוני בסדר דין מקוצר, על בסיס הסכם שכירות שעליו הוא חתום עם התובעת. בתביעה דורשת התובעת את הסך של 250,023 ₪ (נומינלי) בגין חוב דמי שכירות לתקופה שמיום 1/10/2019 – 30/6/2020 (סיום תקופת השכירות), המסתכמים לסך של 133,023 ₪, ובגין פיצוי מוסכם בסך של 100,000 ₪ ובתוספת מע"מ ובסה"כ 117,000 ₪. על כל אלה, יש לטענתה להוסיף ריבית והצמדה מיום התשלום המיועד ועד למועד התשלום בפועל, וכן לחייב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כדין.
15. יוני הגיש בקשה למתן רשות להגן. ניתנה לו רשות להגן וכפי שפורט לעיל לאחר מכן הדיון בתיק אוחד עם התביעה השנייה.
16. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה הראשונה כנגד יוני להתקבל.
17. יוני חתום עם התובעת על הסכם השכירות נשוא התביעה הראשונה. יוני מודה בכך בעדותו (עמ' 68 ש' 17-19, ש' 30-35). לכאורה, די בכך כדי לחייב אותו בכל ההתחייבויות הקבועות באותו הסכם. למרות זאת, יוני טוען שיש לדחות את התביעה נגדו והוא מעלה טענות רבות כנגד הסכם השכירות ונסיבות ההתקשרות בהסכם - טענות שיש בהן, לשיטתו, כדי לבטל את חיובו בתשלום דמי השכירות שלא שולמו לתובעת.
18. יוני טוען שיש לדחות את התביעה הראשונה, משום שהתובעת אינה הבעלים של הנכס ולפיכך היא לא הייתה רשאית להשכירו מלכתחילה, וכל שכן שהיא אינה זכאית לגבות דמי שכירות בגינו. מאחר שבתביעה זו, התביעה הראשונה, מדובר על הסכם שעליו יוני חתום מול התובעת, יוני מנוע מלהעלות טענה זו, ודי בכך כידי להביא לדחייתה:
"אשר על כן, ומאחר ומקור הזכות להימצאותו של המשיב במושכר הינו, כאמור, הסכם השכירות שנערך עם המבקש 2, הרי על פי פסיקת בתי המשפט מנוע המשיב מלטעון כנגד זכויותיהם הקנייניות של המבקשים או מי מהם בנכס.
ר' ע"א 18/91 אוחנה נ' עיריית בת ים (מיום 19.11.96, פורסם בנבו):
"המערער טוען, כנגד החיוב בדמי שימוש, כי המשיבה לא הוכיחה, אפילו לא לכאורה, כי יש לה זכות בשטח. זאת טענה תמוהה, בשלב זה, לאחר שהמערער חתם על ההסכם עם המשיבה. מכל מקום, עילת התביעה של המשיבה מתבססת על החוזה עם המערער, והמערער, משעה שחתם על חוזה זה, מנוע מלכפור בזכותה של המשיבה בשטח".
הנה כי כן, המבקשים יכולים היו להגיש תביעה לפינוי המושכר אף אם אינם בעלי זכויות בעלות רשומות דווקא, אפילו אם זכויותיהם מצויות במחלוקת מול צד ג' כלשהו, ואילו המשיב אינו יכול לטעון להגנתו כי המשכיר אינו בעלי הזכויות במושכר. ועל כן, לא מתקיימת בעניינינו עילה לעיכוב ההליכים עד שתתברר הבעלות במושכר."
רע"א (מחוזי מרכז) 52798-03-15 גקי מור נ' יעקב סלה (נבו, 16.7.2015), פסקאות 8-9 לפסק הדין.
19. לפיכך, הטיעונים שיוני העלה במסגרת הבקשה לסילוק התביעה על הסף (בקשה 39) עליה נרחיב להלן במסגרת הדיון בתביעה השנייה, ובכלל זה הטענה שהתובעת אינה בעלת הזכויות במושכר, אינם יכולים להועיל לו בתביעה הראשונה.
20. מעבר לכך, המקור לחיובו של יוני בגין הסכם השכירות נשוא התביעה הראשונה הוא לא רק מכוח חתימתו כשוכר, אלא גם מכוח חתימתו כערב, על כתב ערבות אישית והתחייבות לשיפוי (נספח ה' לכתב התביעה).
21. יוני העלה אמנם טענות שונות כנגד חיובו הן כשוכר והן כערב, אך כפי שיובהר להלן, כל הטענות הללו אינן מתיישבות עם העדויות וחומר הראיות, ולפיכך דינן להידחות.
22. יוני טען, בין היתר, שהוא חתם על הסכם השכירות מבלי שהבין עברית ומבלי שהבין את תוכנו. לדבריו, הוא סמך על דבריהם והבטחותיהם של אריק ויצמן (הנתבע 2), ושל אריק מימון, מנהלה של התובעת:
"אני שאיני קורא ומבין עברית, לא ידעתי על כך ששמי נותר כשוכר ולא הבנתי משמעות הדבר. ההסכם נחתם על ידי ללא ייצוג ומבלי שמישהו יסביר מה משמעות החתימות – לא זו בלבד שבשל יציאתי ממעמד השוכר הוחתמתי כערב להסכם – ללמדך שאכן לא הייתי שוכר. והרי איני יכול להיות ערב לעצמי כשוכר, וזאת תמיכה לטענתי כי הציגו בפני את חתימתי כערב לחברה בלבד – ו.ס. נדל"ן נתניה בע"מ." (סע' כג' לתצהירו). (ההדגשות במקור – ה.א.).
23. דברים דומים הוא אמר גם בעדותו (עמ' 70 ש' 11-34, סע' 70, 74, 81 לסיכומי הנתבע 3).
24. טענה זו אינה יכולה להתקבל:
"הלכה היא כי אדם החותם על הסכם (שלא בלחץ או בנסיבות פסולות) לא יישמע בדרך כלל בטענה כי חתם מבלי להבין את תוכן המסמך או כי אין די בחתימתו לבטא את הסכמתו לתנאיו. "כלל הוא כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו… עוד נפסק כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה."
(כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות בע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 149 (2003). (ההדגשות אינן במקור- ה.א.).
וכן ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591 (2000); ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365 (2002)). (ר' גם ע"א 1598/96 בנק איגוד נ' לופו פד"י נד (2) 559; ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל נ' רייס, פד"י נח (3) 934)."
25. ואכן, לנוכח הלכה זו נקבע כי:
"טענת הנתבעים לפיה חתמו על החוזה ללא שקראו את תוכנו מאחר וסמכו בעיניים עצומות על התובע והמידע אשר מסר להם, אינה יכולה לעמוד להם. הכלל הוא כי אדם יודע ומסכים לתוכנו של מסמך שעליו הוא חותם. ראה בע"א 685/88 קוטרמן נ קרן תורה ועבודה פ"ד מז (2) 598); עא 1548/96 בנק איגוד לישראל בעמ נ' זהבה לופו ואח', [פורסם בנבו] (12/06/2000); עא 1513/99 חיים דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [פורסם בנבו] (17/08/2000). אף אם טוענים הנתבעים כי אי ידיעת השפה העברית הקשתה עליהם את הבנת תוכנו של ההסכם, שומא היה עליהם לוודא באמצעות מי שיתרגם להם את המסמך כי הם מבינים את תוכנו בטרם יחתמו על ההסכם המחייב אותם. משלא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם ואין לקבל טענותיהם לפגם בהסכם בשל כך."
ת"א (שלום חי') 57018-06-16 יובל קצנשטיין נ' יורי דסננקו (נבו 15.4.2018), פסקה
26 לפסק הדין.
26. בנסיבות המקרה שבפני אני דוחה את טענתו של יוני. אם החליט יוני להיכנס לפעילות עסקית ולחתום על מסמכים משפטיים (הסכם שכירות וכתב ערבות) בשפה שאינה שגורה בפיו, מבלי להיעזר במתורגמן או בעו"ד, אין לו להלין אלא על עצמו. זאת, אף מבלי להכריע בשאלה אם יוני אכן לא ידע עברית, כפי שהוא טוען, טענה שכלל לא הוכחה, בפרט בהתחשב בכך שיוני חתם על הסכם השכירות בשנת 2016, כשלוש שנים לאחר עלייתו לארץ (עמ' 66 ש' 33-34).
27. אם לא די בכך, הרי שבסופו של דבר, טענתו של יוני, כאילו הוא לא ידע בכלל על מה הוא חותם, קרסה, כאשר הוא הודה שהוא ידע היטב שמדובר בהסכם שכירות:
"ת. בשבילי זה היה מסמך של שכירות מושכר, לא ידעתי שזה להיכנס לאיזה שהוא הליך. רציתי שיהיה לי מקום כדי לעסוק בו בנדל"ן.
ש. אבל אם אתה לא יודע לקרוא את המסמך, אתה לא יודע אפילו לכמה חודשים אתה שוכר את המקום?
ת. אריק ואריק אמרו לי שזה בסדר והכל בסדר וזה רק כדי לקחת את המושכר. שניהם אמרו לי את זה.
ש. אז אתה חתמת בלי לדעת מה תקופת השכירות?
ת. בלי לדעת.
ש. ידעת אתה חותם על חוזה שכירות?
ת. ידעתי שזה היה כדי לקבל את המקום.
ש. ידעת שאתה חותם על חוזה שכירות?
ת. כן. ידעתי שאני חותם על חוזה שכירות"
(עמ' 70 ש' 8-35, עמ' 71 ש' 1-2).(הדגש שלי, ה.א.)
28. ברור אפוא שיוני חתם על הסכם השכירות תוך ידיעה ברורה שמדובר בהסכם לשכירת נכס, על כל המשתמע מכך. אם, למרות זאת, הוא בחר לעצום עיניים ולא לברר את פרטי העסקה הבסיסיים, כגון משך השכירות ודמי השכירות החודשיים, אין לו להלין אלא על עצמו וברור שהתנהלות זו אינה מקנה לו הגנה מפני ההתחייבויות עליהן חתם.
29. במיוחד הדבר נכון כאשר התברר שאין שחר לטענותיו של יוני כאילו הוא "הדיוט בתחום העסקים" (סע' 74 לסיכומיו). בחקירתו של יוני התברר שיש לו ניסיון עיסקי לא מבוטל. הוא הודה שכבר בצרפת הוא ניהל עם אביו עסק למכירת משאבות חום, וכי מדובר היה בעסק מצליח שגלגל כספים רבים. יוני גם הודה שגם בצרפת הם שכרו משרד (עמ' 71 ש' 9-22). על הרקע הזה, אני מתקשה מאוד להאמין לטענתו, כאילו הוא לא הבין כלל את פרטי העסקה או את מהותה. בנוסף, ניסיונו לטעון שללא ידיעת השפה העברית הוא התקשה להתנהל באופן עיסקי אינו מעורר אמון גם לנוכח העובדה שהוא הצליח להקים את חברת ו.ס. כבר כשבועיים לאחר החתימה על הסכם השכירות, וכארבעה חודשים לאחר מכן כבר העביר את המניות בחברה זו לאריק.
30. נימוק נוסף לחוסר האמון בגירסתו של יוני, שטען שלא ידע ולא הבין את פרטי עיסקת השכירות על פי ההסכם עליו חתם, נעוץ בכך שיוני לא רק חתם על אותו הסכם – הוא גם הבין שעליו ליתן פיקדון בסך של 50,000 ₪ כמתחייב מסעיף 20 א להסכם השכירות (סע' מג לתצהירו, סע' 113-114 לסיכומיו), ומסר כזו. העובדה שיוני הפקיד פיקדון כמתחייב מסעיף 20 א' להסכם השכירות שומטת את הקרקע תחת טענתו כי הוא לא הבין את פרטי ההסכם.
31. לא זו אף זו, חיובו של יוני בדמי השכירות שלא שולמו מקורו גם מחתימתו על כתב ערבות. אין חולק שיוני חתום על הסכם השכירות הן כשוכר והן כערב (ר' עדותו בפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום בנתניה ביום 17.2.20 אשר הוצג בדיון וסומן ת/2 (עמ' 1 ש' 13-16, עמ' 2 ש' 6-9 בהתאמה) וכן במהלך עדותו בפניי (עמ' 72 ש' 10-11).
32. לשונו של כתב הערבות מאוד ברורה וחד משמעית. הערבות אינה מותנית ואינה מוגבלת בסכום. לא זו אף זו, כתב הערבות מנוסח באופן שערבותו האישית של יוני תהיה תקפה אף לגבי הארכת חוזה השכירות במסגרת הסכם שכירות חדש אם וכאשר ייחתם והיא תהיה תקפה אף אם חוזה השכירות החדש יתייחס לצדדים שונים או לחלק מהמושכר בלבד (סע' 6). וגם נכתב בה סעיף לפיו: "הנני/ו מצהיר/ים בזאת כי קראתי/נו כתב ערבות והתחייבות זה הבנתי/נו את תוכנו הובהרה לי/לנו משמעותו והנני/ו מסכים/ים כל האמור בו." (סע' 8).
33. טענה נוספת שטען יוני היא שביום 18.3.18, במעמד הצטרפותה של חברת טרנובה להסכם השכירות כשוכרת נוספת, הוסבר לו כי הוא משוחרר מהתחייבויותיו כערב וכשוכר (סע' 94 ו- 96 לסיכומיו, סע' לב'-לד' לתצהירו). אני דוחה טענה זו. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם המסמך שצירף יוני כנספח ד' לתצהירו . נספח ד', המכונה "נספח להסכם מיום 1.7.16", מלמד על כך שחברת טרנובה צורפה כשוכרת נוספת להסכם השכירות בנוסף לשוכרים המקוריים ולא במקום מי מהם. אין בנספח ד' להסכם זכר ולו במילה אחת על כך שיוני משוחרר מהחוזה ומופטר מההתחייבויות הנובעות ממנו הן כשוכר והן כערב. לא בכדי, כשנשאל יוני במהלך עדותו האם יש לו מסמך כזה להציג, הוא השיב בשלילה (עמ' 72 ש' 14-15).
34. גם בעובדה ששמה של חברת ו.ס. ומספר ה- ח.פ. שלה הוסף בכתב יד להסכם השכירות שנחתם ביום 1.7.2016 וזאת לאחר שהיא התאגדה רק ביום 12.7.16 אין כדי להועיל ליוני. להיפך, העובדה שיוני חתם על הסכם השכירות שוב, והפעם בשמה של חברת ו.ס. לאחר הקמתה (ת/1, עמ' 1 ש' 17-27), רק מערערת עוד יותר את מהימנות טענתו כאילו הוא בכלל לא הבין ולא ידע על מה הוא חותם. טענתו של יוני, כאילו הוספת שמה של החברה ו.ס. כשוכרת נוספת נועדה לשחרר אותו מהסכם השכירות (סע' כג' – כד' לתצהירו), אין לה כל בסיס בלשון הסכם השכירות ויוני לא הציג כל מסמך אחר כדי לתמוך בטענתו זו (ת/1, בעמ' 3 שו' 16-18).
35. גם העובדה שיוני העביר את מניותיו בחברת ו.ס. לידי אילן ביום 23.11.16 (נספח ג' לתצהירו) אין בה כדי לפטור את יוני מהתחיבויותיו על פי הסכם השכירות, ובכלל זה תשלום דמי השכירות שלא שולמו. זאת, שכן יוני חתם על הסכם השכירות באופן אישי הן כשוכר והן כערב.
36. לאור כל האמור אני קובעת, שדין התביעה הראשונה להתקבל, באופן שעל יוני לשלם לתובעת את התשלומים הנובעים מהפרת הסכם השכירות מיום 1.7.16.
37. משזוהי המסקנה אליה הגעתי, נותר לדון בגובה החוב.
38. התובעת טוענת שגובה החוב בגין ההסכם נשוא התביעה הראשונה הוא בסך של 250,023 ₪ (קרן) והוא מורכב מדמי השכירות שלא שולמו לתקופה של 9 חודשים, מיום 1/10/2019 – 30/6/2020 המסתכמים לסך של 133,023 ₪, ומהפיצוי המוסכם, שבהתאם לסעיף 20א להסכם השכירות עומד על סך של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ ובסה"כ 117,000 ₪. על כל אלה, יש לטענתה להוסיף ריבית והצמדה מיום התשלום המיועד ועד למועד התשלום בפועל, וכן לחייב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כדין.
39. יוני לא הביא ראיות לסתור נתונים מספריים אלה. הוא רק טען בתצהירו שסכום הנזקים המפורטים בכתב התביעה מבוסס על הערכה בלבד (סע' עג לתצהירו). יוני גם טען שסכום החוב נמוך יותר, וכן טען טענות שונות בקשר לתקופת החוב והפיקדון שהופקד בידי התובעת על פי הסכם השכירות. טענות אלה (סע' 149-150 לסיכומיו) של יוני לא נטענו על ידו בבקשת הרשות להתגונן, או בתצהיר התומך בה שהוא כתב ההגנה של יוני.
40. מעבר לכך, יוני לא פירט מדוע יש לזקוף את הפיקדון דווקא כנגד החודשים נשוא התביעה, ולא כנגד חודשי שכירות אחרים או חובות אחרים. זאת, בניגוד להלכה הקובעת:
"טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת" (ע"א 579/85, ב"ש 288/86, 332[1], בעמ' 767)."
ע"א 725/87 חברת ביר-טל סחר מזון בע"מ נ' חברת אוליבקס בע"מ, מד(1) 177 (1989), פסקה 4 לפסק הדין.
41. לאור כל האמור אני מקבלת את התביעה הראשונה ומחייבת את יוני לשלם לתובעת את סכום התביעה – 250,023 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
התביעה השנייה
42. כאמור, תביעה זו, שאף היא הוגשה בסדר דין מקוצר, הוגשה כנגד מספר נתבעים, וביניהם יוני ואילן, אף שהם כלל לא חתומים על הסכם עם התובעת. לטענת התובעת, כל הנתבעים, ויוני ואילן בכללם, פעלו בצוותא מבחינה עיסקית, בין באופן אישי ובין על ידי חברות מטעמם ושכרו ממנה נכסים שונים, ובין היתר, את הנכסים נשוא התביעה השנייה. לכן, לטענתה, הם מחויבים כלפיה מכוח ההסכמים נשוא התביעה ועל פי ההתחייבויות המפורטות בהם.
43. ביום 6.1.20 הגיש יוני בקשת רשות להגן, וביום 14.1.20 הגיש אילן בקשת רשות להגן ויחד איתה גם בקשה למחיקת כותרת והעברת התובענה לפסים רגילים.
44. בדיון שהתקיים ביום 30.11.20 ובהמלצת בית המשפט הסכימה התובעת ליתן לשניים רשות להגן ותצהיריהם שימשו ככתבי הגנה מטעמם.
45. בכתב התביעה השני טענה התובעת שהיא נפלה קורבן לתרגיל "עוקץ" מצד הנתבעים, בכך שהם שיכנעו אותה שבשלב הראשון יחתמו על ההסכמים רק אריק וטרנובה ואריק לבדו יחתום כערב לאותם הסכמים ואילו יתר הנתבעים יצרפו את חתימתם בהמשך. לטענת התובעת, בסופו של דבר אריק ברח לחו"ל, טרנובה נותרה עם חובות עצומים וחשבון מוגבל והיא, התובעת, נותרה מול שוקת שבורה.
46. לטענת התובעת, ליוני ולאילן היה תפקיד ממשי ומשמעותי בטרנובה וביתר החברות שהיו מעורבות בכל הפעילות העיסקית בנכסים, והם נמנעו מלחתום על ההסכמים רק כחלק מניסיונם "לעקוץ" את התובעת ולנסות ולחמוק מהתחייבויותיהם כלפיה. לכן, לטענתה, יש לחייב אותם מכוח הסכמים אלה.
47. יוני ואילן מכחישים את כל טענות התובעת.
48. לטענתם, התובעת כלל אינה בעלת זכויות בנכסים נשוא התביעה השניה, ולכן יש לדחות את התביעה הזו.
49. עוד הם טענו, שאין שחר לטענות התובעת אודות מעורבותם בחברות השונות ובטרנובה, ועל כל פנים מאחר שהם אינם חתומים על ההסכמים נשוא התביעה השנייה יש לדחות את התביעה כנגדם.
50. לאחר עיון בכל טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שלא ניתן לקבל את התביעה השנייה כפי שהוגשה, ואני מחליטה לדחותה. זאת, חרף הרושם השלילי שהותירו יוני ואילן בעדותם בפני, וחרף התרשמותי לפיה הם אכן היו מעורבים בעסקיו של אריק ובחברות טרנובה וו.ס.
51. למסקנה זו אני מגיעה, מכמה טעמים.
52. הטעם האחד הוא שהתובעת, שטענה בכתב התביעה שהיא "בעלת הזכויות במקרקעין" כלל אינה בעלת הזכויות בהם. עיון בנסח הטאבו מיום 3.12.19 מלמד כי זכות הבעלות בנכס היא של לחברה בשם "ל.ב.י סוסיאטי אינבסטיסמנט אסטבלישמנט ואדיז", שהיא חברה זרה. אמנם, בנסח הטאבו רשום שביום 8.3.2019 נרשמה הערת אזהרה על הנכס לטובת חברה בשם "דיאמימון בע"מ". אלא שממסמך של לשכת רישום המקרקעין עולה שהערת האזהרה נרשמה לטובת חברה בשם "דאימימון בע"מ ח.פ. 510957194", שעל פי תדפיס רשם החברות היא חברה שנמחקה עוד ביום 11.10.99, כעשרים שנה לפני שהוגשה התביעה שבפני. החברה התובעת הינה חברה שונה, גם אם היא בעלת שם דומה, ושמה - דיאמימון 2000 (1987) בע"מ. גם מספר הזיהוי שלה שונה - ח.פ. 511174989.
53. מכיוון שהתובעת אינה בעלת הנכס, וכאשר בכתב התביעה לא פירטה התובעת מכוח מה היא זכאית לדמי שכירות בנכס, וכפי שכבר פורט לעיל, טענו אילן ויוני שדין תביעתה להידחות על הסף. בעקבות טענות אלה, ביקשה התובעת לתקן את התביעה, באופן שיירשם בה שהיא "בעלת הזכויות המקנות לה זכות להשכיר את המושכר נשוא תביעה זו". במילים אחרות, התובעת ביקשה לתקן את התביעה, באופן שבמקום הטענה לפיה היא בעלת הזכויות בנכס, ייכתב שהיא בעלת הזכויות להשכירו בשכירות משנה. בקשת התובעת לתיקון התביעה נדחתה (ר' החלטה מיום 3.2.22).
54. לאחר שמיעת הראיות נראה שלא בכדי התובעת ביקשה לתקן את כתב התביעה, שכן הטענה היחידה שנטענה בעניין זה בתביעה היא שהתובעת היא בעלת הזכויות בנכסים, טענה שהתבררה כבר בשלב מוקדם של ההליכים כטענה שאינה נכונה. הטענה שטוענת התובעת כיום, לפיה יש לה זכות לעשות בנכסים האלה שימוש, ולהשכיר אותם, וזאת מכוח רשות שניתנה לה על ידי הבעלים, לא נטענה בכתב התביעה.
55. כפי שפורט לעיל, בסופו של דבר כתב התביעה לא תוקן. למרות זאת, בסיכומיה שבה התובעת וטענה כי היא מורשית להשכיר את הנכסים נשוא התביעה וכי היא פועלת בשמה של החברה הזרה שהיא רשומה כבעלים של הנכס (סעיפים 131-132 לסיכומי התובעת).
56. אני דוחה טענות אלה של התובעת, משום שכאמור, טענות אלה של התובעת לא נטענו בכתב התביעה.
57. התובעת מנסה בסיכומיה להיבנות מהניסוח בהסכמי השכירות, כשהיא טוענת שבהסכמי השכירות נכתב במפורש כי היא "בעל הזכויות המקנות לו זכות להשכיר את המושכר.." וכי לנוכח הגדרה זו ברור שההגדרה כפי שנכתבה בכתב התביעה היא רק "ניסוח בלתי מדויק" (סעיף 127 לסיכומי התובעת).
58. אני דוחה גם טענה זו. התובעת ביקשה לתקן את התביעה ובקשתה נדחתה. לכן יש לדחות את טענתה, שכן קבלתה משמעה שלמרות דחיית הבקשה לתיקון התביעה ניתן לראות את התביעה כאילו תוקנה. קבלת טענתה של התובעת, כאילו מדובר רק בניסוח שאינו מדויק, אינה יכולה לעמוד בכפיפה אחת עם העובדה שלא הותר לתובעת לתקן את כתב התביעה בנקודה זו בדיוק.
59. התובעת גם טוענת שיוני ואילן מנועים מלטעון טענות כנגד זכותה להשכיר את הנכס, וזאת לנוכח סעיף 3 להסכם, בו מצהירים השוכרים כי הם בדקו את הנכס ואת כל ההיבטים הנוגעים לו ולזכויות בו (סעיף 129 לסיכומי התובעת). בניגוד לנתוני התביעה הראשונה, שם יוני חתום על הסכם השכירות, טענה זו אינה יכולה לעמוד בתביעה השניה, כאשר יוני ואילן כלל אינם חתומים על ההסכמים. משאינם חתומים עליהם, לא ניתן לזקוף לחובתם את ההצהרות שבהם.
60. אוסיף, שהמסמכים שעליהם התובעת מנסה לבסס את טענותיה אודות הקשרים שבינה ובין החברה הזרה שהיא בעלת הנכס, לא הוגשו על ידה כדין כראיות בהליך שבפני. הם אמנם צורפו כנספחים לתגובה לבקשה לסילוק על הסף אך בהמשך בקשה זו נמחקה, והמסמכים לא צורפו לתצהירי העדות הראשית של התובעת, ולא הוזכרו בהם.
61. אשר לעובדה שמר מיימון הוא בעלים הן של התובעת והן של החברה הזרה שהיא בעלת הנכס, אף אם היא נכונה, אין בכך כדי להועיל לתובעת.
62. בטענה זו מבקשת התובעת למעשה לבצע "הרמת מסך" כפולה: פעם אחת בינה ובין מר מיימון ופעם שניה בין החברה הזרה ובין מר מיימון, כשבכך היא מבקשת למעשה מבית המשפט להתעלם מקיומו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת.
63. יש לדחות ניסיון זה של התובעת. ראשית, משום שלא נטענה טענה כזו בכתב התביעה. שנית, משום שלא שוכנעתי שמתקיימות במקרה שבפני נסיבות שיצדיקו התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של כל אחת מהחברות, ומשל שתי החברות לזו של מר מיימון.
64. מר מימון, הוא איש עסקים עתיר נכסים. נתון זה עולה לא רק מעדותו של מר מיימון בפני, ולא רק מטענתו לפיה הוא בעלים של יותר מחברה אחת, אלא גם מפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב ע"י כב' השופטת שושנה אלמגור מיום 21.1.2016 בה"פ 15417-06-15 אנקום גרופ בע"מ ואח' נ' בנק אגוד לישראל בע"מ ואח' (צורף לסיכומי הנתבע 3). מאחר שמר מיימון מנהל את עסקיו באמצעות חברות ועושה בכך שימוש בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, אין לקבל מצב שבו הוא יוכל לחסות מאחורי מסך ההתאגדות כאשר הדבר משרת את מטרותיו ואילו כאשר הדבר נוח לו יבקש מבית המשפט להתעלם ממסך זה.
65. למעלה מן הצורך אציין כי גם אם הייתי מגיעה למסקנה שאין מקום לדחות את התביעה השניה מהסיבות שפורטו עד כה, הרי שיש לדחותה גם מטעמים נוספים.
66. כפי שכבר צוין לעיל, אילן ויוני כלל אינם חתומים על ההסכמים נשוא התביעה השניה. למרות זאת, מבקשת התובעת לחייב אותם מכוח האמור בהסכמים האלה.
67. דרישה זו של התובעת אינה יכולה לעמוד, משעה שמר מיימון אישר בעדותו שהוא, באופן מודע, הסכים לכך ששמם לא יופיע בהסכמים כשוכרים, והוא הסכים לכך שהסכמי השכירות נשוא התביעה ייחתמו רק על ידי אריק וטרנובה:
"ש. אתה מספר פה שהייתה טיוטה שבה אילן ויצמן מופיע ושמו נזכר כשוכר או ערב ולבקשתו מחקתם את שמו?
ת. כן.
ש. את שמו של אילן?
ת. לא. אלא את שמה של החברה שהיה בעל מניות בה." (עמ' 28 ש' 17-25).
68. מדברים אלה ברור כי גם אם, כפי שטענה התובעת, יוני ואילן היו שותפים למו"מ שקדם לחתימת ההסכם, בפועל התובעת הסכימה לכך שההסכם ייחתם רק על ידי טרנובה ואריק. טענתה כיום, לפיה יש להתעלם מהסכמה זו, ולמרות שיוני ואילן אינם חתומים על ההסכם ואינם רשומים בו כשוכרים או כערבים, יש לראות בהם צדדים להסכם, היא טענה שבעל פה כנגד מסמך בכתב.
69. כידוע, טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב אסורה בהתאם לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמנית. לענין זה ראו את דברי כב' השופט י. קדמי בספרו " על הראיות", חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת דיונון (2009) בעמוד 1501:
"כאשר "עסקה" כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם; ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק – הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני – והן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר הבאת עדות בעל-פה "כנגד תוכנו" של מסמך." (ההדגשות אינן במקור – ה.א.).
70. ובהמשך כתב כב' השופט קדמי בספרו:
"לסיכום: הלכה למעשה, אפוא, בכל הקשור לסתירת תוכנו של מסמך, חלות הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני; ואין נפקא מינה מכוח מה נערך אותו מסמך בכתב: אם מכוח דרישת כתב פרובטיבית שברישא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני או שבהוראה חקוקה אחרת; אם מכוח דרישת כתב קונסטיטוטיבית שבחוק מסוים (כגון: פקודת השטרות, חוק המתנה, חוק הסכמים קיבוציים, חוק המקרקעין, חוק ההתיישנות); ואם שלא מכוחה של דרישת כתב שבדין, אלא – משום שהצדדים בחרו לעשות את העסקה במסמך כתוב." (שם, עמ' 1503).
71. על רקע פעילותו העיסקית הענפה של מר מיימון, ברור שמר מיימון היה מודע היטב למשמעות ההחלטה מי יחתום על ההסכמים השונים. למרות זאת, ולמרות שלטענתו בהסכמים קודמים היו גם יוני ואילן חתומים כשוכרים, בהסכמים נשוא התביעה הוא הסכים לוותר על חתימתם כשוכרים או כערבים. להסכמה זו יש נפקות משפטית, ולא ניתן לקבל את טענת התובעת לפיה יש להתעלם ממנה, באופן שלמרות לשון ההסכם, יש לראות את יוני ואילן כצדדים להסכם. יפים לעניינינו הדברים הבאים:
"עסקינן בחוזה עסקי, אשר נערך על ידי אנשי עסקים מנוסים, שחזקה עליהם כי הם בקיאים ברזי הניסוח של מסמכים משפטיים, ולמצער כי באפשרותם להסתייע ביודעי דין. במצב דברים זה יש להעניק ללשון הברורה בה נקטו הצדדים מעמד דומיננטי, מעמד כמעט מכריע, שכן אין הצדקה במקרה הרגיל כי בית המשפט ינסה "לנחש" את כוונתם – ניסיון שפגיעתו בתכלית הצופה פני עתיד של שכלול ההתקשרות החוזית עולה על תועלת שיכולה לצמוח ממנו להגשמת תכליות אחרות של דיני הפרשנות החוזיים (ראו חוות דעתי בע"א 7549/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (20.11.2019); עופר גרוסקופף ויפעת נפתלי בן ציון "תכליות דיני פרשנות החוזים: באיזו דרך עלינו ללכת כשחשוב לנו לאן נגיע?" עיונים בתורת החוזה – ספר שלו 507 (יהודה אדר, אהרן ברק, אפי צמח עורכים, 2020)). אכן, כפי שממחיש פסק הדין מושא ערעור זה, הסכנות הטמונות בניסיון להרהר ולערער אחר לשונו הברורה של חוזה עסקי עלולות לעלות על היתרונות שעשויים לצמוח מכך."
ע"א 9025/17 A.T.S Investments Inc נ' Segal Group (Dresden) GmbH and Co.KG (נבו 19.02.2020), פסקה 22 לפסק הדין. (הדגש שלי, ה.א.)
72. לכן, אני דוחה את טענת התובעת, כאילו למרות שיוני ואילן אינם חתומים על ההסכמים כשוכרים או כערבים, יש לראות אותם כחייבים על פיהם.
73. אוסיף, שקבלת טענה זו משמעה לכאורה שההסכמים נשוא התביעה לא היו אלא חוזים למראית עין, משום שמשמעות טענת התובעת היא שבמודע ובמכוון היא הסכימה להסתיר בהסכמים את זהות הצדדים הנכונים והאמיתים להם, ובכך שיתפה פעולה עם ניסיונם של יוני ואילן להסתיר את מעורבותם בעיסקת השכירות.
74. בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, חוזה כזה – דינו להתבטל.
75. אוסיף עוד כי גם כמדיניות משפטית ראויה, וכפי שהדבר משתקף מתקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, נראה שדינה של תביעה זו להידחות, משום שבבסיסה טוענת למעשה התובעת שהיא הסכימה לחתום על הסכם שמסתיר את הצדדים האמיתיים לעיסקה, כשהיא מסייעת בכך להסתיר מהרשויות את הצדדים הנכונים לעיסקה. אם אכן כך הם פני הדברים, ממילא אל לו לבית המשפט להושיט עזרה למי שבא בשעריו ללא ניקיון כפיים. והשוו עע"מ 65/13 הועדה המחוזית לתכון ובניה חיפה נ' נאות מזרחי בע"מ (פורסם בנבו, 7.7.2013) פסקה 4 לפסק דינו של כב' השופט נ' סולברג.
76. בסיכומים העלתה התובעת, אם גם בחצי פה, טענות, סיבות ועילות נוספות, שמכוחן יש לטענתה לחייב את יוני ואילן בהתחייבויות נשוא ההסכמים. טענות אלה לא נטענו במפורש בכתב התביעה ואף על פי כן אתייחס אליהן ולו בקצרה:
77. הרמת מסך – טענה זו אינה יכולה לעמוד במקרה שבפני. כפי שכבר ציינתי טענה זו כלל לא נטענה בכתב התביעה אף שיש לחובה לציין שם טענה כזו באופן מפורש:
"נימוקים באשר להרמת מסך עפ"י ס' 6 לחוק החברות צריך שיופיעו בכתב הטענות ולא בתגובה לבקשה למחיקה על הסף. (ראה: רע"א 6843/00 מועדון הצופים האוטודוכסי נ' פחרי ג'ראי, תקדין-עליון 2000(4) 537 ; ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415, בעמ' 423 ; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, בעמ' 695). כור אינה צד להסכם המיזוג ולא הונחה בכתב התביעה תשתית ולו לכאורית לקיומן של מחויבויות חוזיות בין התובעת לבין כור. כך לא הונחה תשתית ולו לכאורית המקימה עילת הרמת מסך. חברה המצויה בהליכי פירוק, אין בעל המניות שלה בה אוטומטית בנעליה שהרי אם כך, מה מקומו של המפרק או הנאמן בפירוק. המבקש סעד מאת הבעלים צריך להציג בעת שהוא פורש את חזית המחלוקת מצדו, את מלא טענותיו. הבא בשערי בית המשפט ותביעה בידו, יפעל לכלול בה את מלא הטענות המקימות יריבות ועילת תביעה בהתאם לתקנה 71 לתקנות... כתב תשובה לבקשה למחיקה על הסף איננו המקום להעלאת טענות אלה בראשונה." (ת"א 21798-12-09 אי סי איי טלקום בע"מ נ' כור תעשיות בעמ ואח' (נבו, 25.5.2010), עמ' 8 לפסק הדין. (ההדגשות אינן במקור – ה.א.).
78. אם לא די בכך, לשונו המפורשת של סעיף 6(א)(1) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, קובעת שהרמת מסך ניתן לעשות רק כלפי בעל מניות:
"בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה..." (ההדגשות אינן במקור – ה.א.).
79. מלשונו המפורשת של הסעיף אנחנו למדים, שהרמת מסך ניתן לעשות רק כלפי בעל מניות ואילו התובעת כלל אינה טוענת שבזמנים הרלוונטיים יוני או אילן היו בעלי מניות בטרנובה. למעשה, התובעת עצמה מציינת בכתב התביעה שבמועדים הרלוונטיים אריק לבדו היה בעל המניות בחברת טרנובה (סעיף 2 לכתב בתביעה).
80. אילן צירף לתצהירו מסמכים המעידים שהוא העביר את כל מניותיו בחברת טרנובה לאריק עוד ביום 28.11.2018 , באופן שבעת החתימה על חוזי השכירות נשוא התובענה הוא כלל לא היה בעל מניות בחברת טרנובה. (ר' הודעה על העברת מניות מיום 11.12.2018 ואישור בדבר רישום הודעה על העברת מניות מיום 16.12.2018 (נספח 4).
81. אחריות אישית של בעל תפקיד – גם טענה זו לא נטענה במפורש בכתב התביעה. היא גם לא נטענה באופן מפורש בסיכומי התובעת, אלא רק נרמז לה, כשנטען שאילן היה "מעורב" בעסקיה של טרנובה. למרות זאת, משעה שלמרות זאת אילן התייחס אליה בסיכומיו, אתייחס אליה גם אני.
82. הפסיקה הבחינה בין הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה לבין דוקטרינת הרמת מסך, וכך היא קבעה:
"אחריות אישית הינה תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא אפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה שאותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. למשל, בנסיבות קיצוניות עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להיפרע במישרין מבעלי מניותיה. ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן. לעתים אורגן הוא בעל מניות. לעתים אורגן בחברה איננו בעל מניות. התרופה של הרמת המסך מחייבת את בעלי המניות של החברה. בעלי המניות, בדרך כלל, אינם אורגנים בחברה. עם זאת, לא פעם האורגן אשר יחוב בחבות אישית נזיקית הוא בעל מניות השליטה בחברה. אילו היה מורם מסך ההתאגדות, הוא אשר היה נושא בעיקר הנטל כלפי הצד השלישי. מבחינה עיונית, יש להדגיש כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה "להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (א' חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת-המסך" עיוני משפט יז (תשנ"ב-נ"ג) 197, 214). האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קני המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים. הרמת המסך – לעומת זאת – חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה (ליחס בין מושגים אלו: פרופ' פרוקצ'יה, במאמרו הנ"ל). הסרת המחיצה האופפת את אישיות החברה עלולה לחייב את בעלי המניות באחריות בהיקף עצום, ללא בחינה מדויקת של אחריותם האישית בהתאם למכשירים המקובלים במשפטנו האזרחי."
ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, מח(5) 661 (1994), פסקה 27 לפסק הדין.
83. לא רק שהתובעת לא טענה מפורשות כי יש לחייב את אילן או את יוני מכוח האחריות האישית המוטלת על אורגן של החברה, אלא שספק אם אחריות אישית של בעל תפקיד יכולה להטיל עליו אחריות חוזית, כאילו היה חתום על הסכם, להבדיל מאחריות ניזקית. ויובהר - בתביעה שבפני התובעת לא טענה לחבות ניזקית של אילן או יוני כלפיה, אלא לחבות חוזית שלהם כלפיה, כשוכרים או כערבים (ר' סעיף 148 לסיכומי התובעת).
84. לאור כל האמור, וחרף העובדה שעדויות כל העדים מטעם הנתבעים, כולל עדויות הנתבעים עצמם, הותירו רושם שלילי מאוד, והיו רוויות סתירות, כפי שבצדק פירט בכ' התובעת בסיכומיו, אני סבורה שדין התביעה השניה להידחות.
סיכום:
85. מכל הטעמים שפורטו לעיל בנפרד, כל שכן מכל הטעמים במצטבר, התביעה הראשונה מתקבלת ואילו התביעה השנייה נדחית.
86. בתביעה הראשונה – אני מחייבת את יוני סולטן לשלם לתובעת סך של 250,023 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
כמו כן, יוני ישלם לתובעת הוצאות משפט (אגרות ושכ"ט עדים) ועל כל אלה שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
87. התביעה השנייה נדחית כנגד יוני ואילן. בשל התנהלותם של יוני ואילן והרושם השלילי שהותירו עדויותיהם – אין צו להוצאות בגין דחיית התביעה נגדם.
88. הערובה שהפקידה התובעת תוחזר לידיה לאחר חלוף 60 יום ממועד מתן פסק הדין, ואם לא תינתן בינתיים החלטה אחרת. הפגרה לא תבוא במניין מועד זה.