משכירה דרשה שהשוכרת תשלם את מלוא דמי השימוש שהוטלו עליה על ידי רשות מקרקעי ישראל וזאת בהתאם להסכם השכירות ולאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות בעניין העמדת הלוואה לטובת השוכרת על ידי המשכירה.
בית המשפט קיבל את טענת המשכירה וקבע שלא נכרת הסכם הלוואה בין הצדדים וזאת עקב העדר גמירות דעת. על מנת שמשא ומתן יבשיל לכדי חוזה מחייב צריכה להתגבש בין הצדדים גמירות דעת להתקשר בעסקה שתנאיה העיקריים ידועים ומוסכמים. את כוונת הצדדים להתקשר בחוזה יש להסיק מגילויי ההסכמה החיצוניים שהביעו הצדדים ומשכך, קיבול עם תוספת, הגבלה או שינוי להצעה המקורית אינו בגדר גילוי הסכמה חיצוני אלא מהווה הצעה חדשה שכריתת החוזה מותנית בקבלתה על ידי הצד שכנגד. כאן, השוכרת הציעה שההלוואה תושב לאחר מיצוי כל הליכי ההשגה לרבות ערעור לבית המשפט העליון בעוד שהמשכירה התנתה את מתן ההלוואה בכך שהמשך הליכי ההשגה יותנו בהסכמתה. משכך, דרישת גמירות הדעת לא התקיימה, ועל השוכרת לפעול לפי הסכם השכירות ולשלם את מלוא דמי השימוש.