בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו
ת"א 57033-05-21 קיבוץ בחן נ' דניאלי – פארק הסחלבים בע"מ ואח'
לפני כבוד השופטת יעל בלכר
התובע
קיבוץ בחן
ע"י ב"כ עו"ד דורון נוימן
נגד
הנתבעים 1.דניאלי – פארק הסחלבים בע"מ
2.אריה דניאלי
ע"י ב"כ עו"ד ראובן פרנקו
פסק דין
לפניי תביעה כספית על סך של כארבעה מיליון ₪ שהגיש התובע כנגד הנתבעים. השאלה העיקרית המתעוררת היא האם חליפת מכתבים בין באי כוחם של הצדדים הביאה לכריתת הסכם הלוואה ביניהם, שאז, לטענת הנתבעים, טרם הגיע מועד פירעון ההלוואה והתביעה היא תביעה מוקדמת.
כללי – הצדדים, ועיקרי המחלוקת
1. בשטחו של התובע, קיבוץ בעמק חפר (הקיבוץ), פועל פארק סחלבים המכונה "פארק אוטופיה" (הפארק), אותו מפעילה הנתבעת 1 (הנתבעת). הנתבע 2 (הנתבע) הוא מנהל הנתבעת ובעל מחצית ממניותיה (רעייתו מחזיקה ביתרתן). לקיבוץ זכויות חכירה בשטח הקיבוץ, לרבות שטח הפארק, לפי חוזה עם רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). בין הקיבוץ לבין הנתבעת חוזה משנת 2004 למשך 25 שנים, שמכוחו מפעילה הנתבעת את הפארק (חוזה ההרשאה, נספח 1 לתצהיר מר סיזל מטעם הקיבוץ).
2. בין הצדדים מחלוקת רבתי, החורגת מגדרי הסכסוך הנקודתי שלפניי, בקשר עם הפעלת הפארק בשטחי הקיבוץ, ובפרט ביחס לשטח של כ- 20 דונם מתוכו, המזוהה על ידי הצדדים כ"שטח חקלאי מיוחד" (שטח המריבה). בין היתר, ציין הקיבוץ כי הודיע לנתבעים על סיום חוזה ההרשאה, וזאת בתוקף זכותו על פי חוזה זה להביאו לסיום בחלוף 15 שנים (כלומר, החל משנת 2019), בהודעה מוקדמת בת שישה חודשים (ראו סעיף 7 לתצהיר הקיבוץ. הודעת הביטול לא צורפה ולא ברור אם ניתנה ביחס לכל הפארק או ביחס לשטח המריבה בלבד). לנתבעים טענות שונות כנגד הקיבוץ שפעל מול רמ"י לקבלת החלטת רמ"י 5029 מיום 20.1.2021 (נספח 30 לטבלה הנזכרת להלן) (החלטה 5029), שעניינה הסדרת שטחים לתעשייה ומגרשי הרחבה בשטחי הקיבוץ; ועל פיה, בין היתר, נדרש הקיבוץ להפסיק את השימוש בשטח המריבה לצורך הפארק (שאינו משמש לייעודו על פי החוזה עם רמ"י). לטענת הנתבעים, הקיבוץ פעל בחוסר תום לב ובניגוד להתחייבויות קודמות להביא להקצאת מלוא השטח שבו מתנהל כיום הפארק, לטובת הפארק, ובכוונתם, כך הוצהר, להגיש תביעת אכיפה כנגד הקיבוץ (ראו למשל סעיף 80 לתצהיר הנתבע). עוד יצוין כי במקביל להגשת התביעה דנן, הגיש הקיבוץ לבית משפט תביעה לפינוי שטח המריבה (נספח 1 לתצהיר הנתבע). בהחלטת בית המשפט מיום 30.9.2021 נמחקה תביעת הפינוי, כשכל צד שומר על טענותיו, לאור הערות בית המשפט שציין כי לעמדתו תביעת הפינוי אינה ההליך המתאים בנסיבות העניין (ראו הפרוטוקול ופסק הדין בתיק תפ"מ 55286-05-21, נספח 3 לתצהיר הנתבע).
3. מעבר לכך שהצדדים (ובעיקר הנתבעים) טרחו והרחיבו רבות בקשר למחלוקת הנ"ל שכאמור, אינה נתונה להכרעה בתיק זה, קיומה ניכר, למרבה הצער, בכל צעד ושעל של התנהלות הצדדים בתיק זה. נוכח מחלוקת זו גם לא ראו הצדדים כל מקום אפילו לנסות להגיע להסכמות בקשר למחלוקת הכספית הנקודתית שלפניי. ראוי היה שזו תסתיים בהסכמה, בוודאי לאור מערכת היחסים ארוכת השנים בין הצדדים, אשר עודנה נמשכת. מכל מקום, ברי כי השקעת הצדדים בניהול ההליך, על תעצומות הנפש שהיו כרוכות בכך, היא חסרת פרופורציה לטיב המחלוקת כאן וסכומה. אף קשה לראות כיצד פסק דין זה יקדם את הצדדים והעניין בהקשר לסכסוך הרחב יותר. טוב היו עושים הצדדים אילו הפנו את המשאבים הממוניים והלא ממוניים שהשקיעו בניהול ההליך לטובת ניסיון כן ואמיתי להסדיר את מערכת היחסים ביניהם בהסכמה. יש לקוות כי ישכילו לנהוג כך, ולא יגזרו על עצמם התדיינויות משפטיות נוספות לרוב.
4. מכאן לסכסוך שלפניי. מקורו בדרישת תשלום שהוציאה רמ"י בחודש יוני 2020 על סך 5,736,399 ₪, בגין דמי שימוש עבור שימוש חורג לשטח הפארק, לשנים 2013-2020 (נספח 2 לתצהיר הקיבוץ מיום 8.6.2020, להלן: דרישת התשלום. ראו גם סעיף 80 לתצהיר הנתבע). אין חולק כי הקיבוץ שילם מחצית מדרישת התשלום, והנתבעת את המחצית הנותרת. אין חולק גם, כי הסכום ששולם על ידי הקיבוץ לרמ"י הוא בבחינת הלוואה לנתבעים. הקיבוץ תובע מהנתבעים להשיב לו את התשלום ששילם בסך של 2,451,452.65 ₪. אציין כי לפי סעיף 20.1 לכתב התביעה הקיבוץ אינו תובע את רכיב המע"מ, שעליו הזדכה. הנתבעים טוענים מנגד, כי טרם הגיע זמן הפירעון.
5. לטענת הקיבוץ, הוא שילם את הכספים לרמ"י במקום הנתבעת "... תוך שהוסכם כי הקיבוץ יעמיד את המחצית השניה כהלוואה שתוחזר לקיבוץ ... אלא שעד היום הנתבעת לא חתמה על הסכם הלוואה וגם לא השיבה סכום כלשהו לקיבוץ" (סעיף 11 לכתב התביעה). במקום אחר בתביעה מציין הקיבוץ, כי "הוסכם כי התשלום מצד הקיבוץ יהיה הלוואה לנתבעת. אלא, שאז התחמקה הנתבעת מחתימת הסכם הלוואה וממילא התחמקה גם מהחזר כלשהו לקיבוץ (בסעיף 4). משלא נחתם הסכם הלוואה, כך נטען, צריכה הנתבעת לשאת בכל התשלום לרמ"י בגין השימוש באתר, כפי שקובע חוזה ההרשאה. ומכיוון שפניות הקיבוץ לנתבעת להסדרת התשלומים לא נענו, הוגשה התביעה.
6. הנתבעים בסיכומיהם מאשרים כי החובה לשאת בתשלום מוטלת על הנתבעת. אולם לטענתם, נכרת בין הצדדים הסכם שמצא ביטוי בתכתובות בין ב"כ הצדדים, ולפיו הנתבעת תשיב את הסכום לקיבוץ אך ורק לאחר מיצוי מלוא הליכי ההשגה לרבות ערעור עד לבית המשפט העליון (מיצוי הליכי ההשגה). על כן, חוזה ההרשאה אינו רלבנטי. במועד הגשת התביעה (וגם כיום) טרם מוצו הליכי ההשגה, ומשכך טרם הגיע מועד פירעון ההלוואה, והתביעה היא תביעה מוקדמת שיש לדחותה. בין היתר, נכתב בסיכומי הנתבעים כי "הנתבעת מעולם לא התכחשה להשבתה [של ההלוואה – י' ב'], אלא למועד השבתה לאחר מיצוי סופי של כל הליכי ההשגה ..." (סעיף 2 לסיכומי הנתבעים. ההדגשה בקו במקור. ראו גם סעיף 69 לסיכומים).
7. על כך משיב הקיבוץ, כי התכתובת עליה מצביעים הנתבעים אינה משכללת הסכם, כי הצדדים לא הצליחו להסכים על תנאיו של חוזה ההלוואה וכי הנתבע סירב לחתום על נוסח חוזה ההלוואה שהועבר לו. לטענת הקיבוץ, בנסיבות אלה אין בנמצא הסכם הלוואה וחלות הוראות חוזה ההרשאה. משכך על הנתבעים להשיב לקיבוץ את כספי ההלוואה ששילם לרמ"י במקום הנתבעת, וזאת באופן מידי.
8. יצוין, כי הקיבוץ הגיש לרמ"י השגה משפטית ושמאית על דרישת התשלום. אין מחלוקת כי נכון למצב הדברים לעת שמיעת העדויות והסיכומים, הליכי ההשגה עדיין תלויים ועומדים לפני רמ"י, ונראה כי יש עוד דרך ארוכה עד לסיומם, בוודאי אם יידרש גם למצות הליכי ערעור בערכאות משפטיות (ראו הפירוט בסעיפים 62-66 לסיכומי הנתבעים).
9. עוד יש לציין, כי דרישת התשלום שהוציאה רמ"י לתקופה עוקבת לזו שבבסיס דרישת התשלום הנדונה כאן (1.1.2021 – 3.7.2024), שולמה על ידי הנתבעת (ראו הקבלה, נספח 31 לתצהיר הנתבע וכן נספחים 7-8 לתצהיר הקיבוץ).
10. לתביעה ראש נוסף, שעניינו ערבות שהפקיד הקיבוץ לפי דרישת רמ"י לצורך הדיון בהשגות (למטרת הערבות ראו בין היתר סעיף 81 לתצהיר הנתבע). רמ"י דרשה להפקיד ערבות בנקאית על סך של 1,722,853 ₪ ולטענת הקיבוץ, לפי חוזה ההרשאה, הנתבעת היא שצריכה להפקיד מתוך הסכום דלעיל ערבות בסכום של 1,577,478 ₪, בגין ההשגות הרלבנטיות לשטח הפארק. הקיבוץ נאלץ להפקיד את הערבות על מלוא הסכום. לטענת הקיבוץ נגרם לו נזק מעצם הפקדת הערבות, שכן סכום הערבות הוקפא בחשבונו ונמנע ממנו מלעשות בו שימוש. מכאן סכום התביעה הכולל, על סך של 4,028,930.65 ₪ (ביחד עם התביעה בגין דמי שימוש). הנתבעים טוענים כי לא סוכם שהערבות תועמד על ידי הנתבעת. כמו כן, הערבות לא נפרעה ולא נגרם לקיבוץ הנזק לו הוא טוען. ואף התברר במהלך ההוכחות (בלבד) כי סכום הערבות הופחת באופן משמעותי.
11. הקיבוץ טוען עוד, כי יש להטיל אחריות אישית על הנתבע באמצעות הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת לנתבע בהיות הנתבע מנהלה של הנתבעת והרוח החיה בה, וכן בשל חוסר תום לב של הנתבע, כמו גם הפרת חובות אמון וזהירות. הנתבע טוען, כי לא הוצגה כל תשתית משפטית להרמת מסך או להטלת אחריות אישית עליו.
12. הבאתי לעיל את עיקרי הטענות בלבד. על מנת שלא להלאות בחזרה על הדברים, ארחיב ואפרט הדרוש בהמשך הדרך.
13. שני עדים נחקרו: מר יעקב סיזל, המצהיר מטעם הקיבוץ, והנתבע, מר אריה דניאלי, המצהיר מטעם הנתבעים. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
14. במהלך ניהול ההליך והואיל ונושא ההשגה שזור במחלוקת שלפניי והצדדים התעכבו עליו לא מעט בכתבי הטענות, הוריתי לצדדים להגיש טבלה משותפת המפרטת את הליכי ההשגה שננקטו. כזו הוגשה ביום 25.6.2023 בצירוף המסמכים הרלבנטיים (הטבלה המשותפת והמסמכים שצורפו לטבלה המשותפת, לפי העניין).
15. תחילה אדון בתביעה בגין דמי השימוש לשטח הפארק, ששילם הקיבוץ לרמ"י. לאחר מכן אדון בעניין הערבות שהפקיד הקיבוץ לצורך הדיון בהשגות, ולבסוף לפי העניין, אכריע בתביעה שהוגשה באופן אישי כנגד הנתבע 2.
I - התביעה בגין התשלום לרמ"י
השאלה לדיון
16. התביעה ברכיב זה היא בסכום של 2,451,425 ₪, ומהותה דמי השימוש בגין שטח הפארק ששילם הקיבוץ לרמ"י על פי דרישתה. כאמור, הנתבעים אינם חולקים על כך שמדובר בהלוואה שעל הנתבעת להשיב לתובע, אולם לגרסתם, בהתאם להסכמות בין הצדדים שמצאו ביטוי בחליפת מכתבים בין באי כוחם, שהשתכללו להסכם הלוואה, מחובתה להשיב את הכספים לקיבוץ רק לאחר מיצוי שלב ההשגות והערעורים על דרישת התשלום. כך למשל העיד הנתבע בחקירתו (עמ' 178 ש' 21 - עמ' 179 ש' 2).:
"... רק תאשר לי ... כשייגמר הנושא של ההשגות, אני אחזיר את החצי השני, נכון?
ת: אחרי שיהיו,
ש: כשייגמר נושא ההשגות?
ת: נכון"
17. אין מחלוקת כי הליכי ההשגה טרם הסתיימו ומכאן, לשיטת הנתבעים, טרם הגיע מועד התשלום (ראו גם המובא מסיכומי הנתבעים בסעיף 6 לפסק דין זה לעיל).
המחלוקת היא, אפוא, בשאלה האם הגיע מועד פירעון ההלוואה או השבת התשלום. התשובה לכך נגזרת מהשאלה האם, כטענת הנתבעים, נכרת בין הצדדים הסכם הלוואה באמצעות התכתובת שבין באי כוח הצדדים; או שמא, כטענת הקיבוץ, לא נכרת הסכם הלוואה כאמור ו(גם) על עניין זה חולש חוזה ההרשאה, שלפיו מחויבת הנתבעת בתשלום מידי לתובעת.
18. בטרם ניכנס לעובי הקורה ולמען שלמות התמונה, אעמוד על ההוראות הרלוונטיות של חוזה ההרשאה.
לפי סעיף 4ד' לחוזה ההרשאה, על הנתבעת לשלם "לקיבוץ ו/או ישירות לכל צד שלישי, בהתאם לקביעת הקיבוץ, את כל ההוצאות השוטפות ו/או תשלומי החובה, לרבות התשלומים למינהל מקרקעי ישראל שיחולו בגין השימוש באתר ו/או הפעלתו בתקופת ההסכם...".
בסעיף 5ג' לחוזה ההרשאה נקבע כי יחולו על הנתבעת "כל התשלומים והאגרות הדרושים לקבלת כל אישור ו/או רישיון לשימוש באתר למטרת השימוש ו/או לכל פעילות שתתנהל באתר בתקופת ההרשאה". בהמשך אותו סעיף נקבע גם כי הנתבעת תישא גם בתשלום "כל קנס ו/או הוצאה, שיוטלו על הקיבוץ בגין האתר ו/או ניהולו ו/או הפעלתו במהלך תקופת ההסכם, והוא מתחייב לשפות את הקיבוץ, מיד עם דרישתו הראשונה לעשות כן, בגין כל הוצאה שישא בה הקיבוץ, הן בקשר עם האתר והן בקשר עם פעילות בר הרשות בו".
19. מחוזה ההרשאה עולה כי כל התשלומים, לרבות התשלומים לרמ"י בגין השימוש באתר, יחולו על הנתבעת. יש לבחון אם כך את טענת הנתבעים כי נכרת בין הצדדים הסכם הלוואה, ולפיו חובת ההשבה חלה רק לאחר מיצוי כל שלבי ההשגה על דרישת התשלום של רמ"י. אם אמנם יימצא שכך, אין רלבנטיות לחוזה ההרשאה, וכטענת הנתבעים, התביעה היא מוקדמת, שכן אין מחלוקת כי טרם מוצו כל שלבי ההשגה.
עיקרי טענות הצדדים
20. לטענת הנתבעים, נכרת הסכם הלוואה שבא לידי ביטוי בשלושה מכתבים שהוחלפו בין באי כוח הצדדים במהלך החודשים יוני-יולי 2020, שמהם בחר הקיבוץ להתעלם. מדובר במכתב הקיבוץ מיום 21.6.2020 (המכתב הראשון), מכתב הנתבעים מיום 30.6.2020 (המכתב השני) ומכתב הקיבוץ מיום 14.7.2020 (המכתב השלישי) (נספחים 23-25 לתצהיר הנתבע. להלן, כולם יחדיו: התכתובת מיוני-יולי 2020). לטענת הנתבעים, זוהי הסכמה מחייבת וסופית, שאינה מותנית בחתימה על חוזה הלוואה. ההסכמה אף יצאה אל הפועל; הנתבע שילם עוד ביום 5.7.2020, בשיק ליום 6.8.2020, את מחצית הסכום, בתוספת המע"מ ששולם בשיק נפרד "למועד המע"מ", וסכום הדרישה לרמ"י שולם במלואו על ידי הקיבוץ, ביום 10.8.2020. בנוסף, הוגשו השגות משפטיות ושמאיות, באמצעות שמאי הקיבוץ ובשיתוף שמאי הנתבעת, שלפי הטענה אף הן תולדה של אותן הסכמות (סעיף 58 לסיכומי הנתבעים).
21. הנתבעים טוענים, כי דרישת הקיבוץ לחתימה על הסכם כתנאי להלוואה הועלתה לראשונה רק במכתב הקיבוץ מיום 25.2.2021 (נספח ו' לתביעה או נספח 36 לטבלה המשותפת), היא מאוחרת להסכמות ולביצוען בפועל, ואין בכוחה לבטלן. אין יסוד, כך נטען, לטענה שהנתבעים התחמקו מלחתום על חוזה הלוואה, שכן אין בנמצא הסכם שהבשיל לדרגה של חוזה לחתימה, והקיבוץ לא הציג מסמך שכזה, שצריך היה "רק לחתום עליו" והייתה לגביו גמירות דעת (סעיף 53 לסיכומים). ועוד, כך נטען, אילו סבר הקיבוץ שהנתבעים מתחמקים מלחתום על חוזה הלוואה, חזקה עליו שהיה פועל מול הנתבעים בעניין זה באופן מידי, לאחר ששילם את הכספים לרמ"י מבלי שנחתם החוזה, ולא רק חצי שנה לאחר מכן. אין זאת אלא שהדרישה לחתום על חוזה נולדה רק לאחר שבין הצדדים התגלעה מחלוקת עמוקה סביב החלטה 5029 של רמ"י, ויש לראותה, לשיטת הנתבעים, כחלק מהמערכה הכוללת נגד הנתבעים, על מנת להפעיל עליהם לחץ להיכנע לדרישת הקיבוץ לפנות את שטח המריבה.
22. הקיבוץ מכחיש טענות אלה וטוען, בין היתר, כי התכתובת הנזכרת בין באי כוח הצדדים אינה מהווה הסכם, בהעדר גמירות דעת ומסוימות. לא היו הצעה וקיבול כנדרש, כי אם, לכל היותר, קיבול תוך שינוי, אשר לפי סעיף 11 לחוק החוזים (חלק כללי) הינו הצעה חדשה, שלאחריה לא היה קיבול. ממילא ובנוסף, התנאים במכתב הקיבוץ הראשון לא התקיימו, וההצעה פקעה: ראשית, הנתבעים לא הפקידו בידי הקיבוץ את השיק בגין התשלום במועד (נדרש להעבירו עד ליום 30.6.2020, והועבר רק ביום 5.7.2020); ושנית, לא הועבר כנדרש שיק על מחצית מסכום הדרישה בצירוף מע"מ כדין. בגין רכיב המע"מ נמסר שיק נפרד לתאריך פירעון 6.11.2020 (במקום ליום 6.8.2020).