חברה העוסקת במתן שירותי כביסה ביקשה לרשום סימן מסחר לצורך פעילותה וגילתה כי קיים כבר סימן מסחר רשום זהה עד כדי הטעיה. לאחר שהחברה ובעלת הסימן הרשום הגיעו להסכם דו קיום המאפשר את רישום הסימן החדש ומתחייב לפעול למניעת הטעיית הצרכנים, סירב רשם סימני המסחר לקבל את הסכם דו הקיום כפי שהוא והתנה את רישום הסימן החדש בתנאים.
בית המשפט העליון קבע, כי לרשם יש סמכות להציב תנאים לרישום סימן מסחר גם כאשר קיים הסכם דו קיום. החוק מקנה לרשם סמכות רחבה לדחות לקבל או להתנות רישום של סימני מסחר בהתאם לשיקול דעתו. כאשר קיימים שני סימני מתחרים, רשאים הצדדים לחתום על הסכם דו קיום כדי לאפשר את קיומם של הסימנים זה לצד זה ולמנוע הטעיה של הצרכנים. כאשר קיים הסכם דו-קיום כאמור, יעניק הרשם, בדרך כלל, תוקף להסכם ויאפשר את רישום הסימנים ללא תנאים נוספים, אלא אם ההסכם נגוע באי-חוקיות ברורה או גורם לפגיעה ודאית או מסתברת בצדדים שלישיים בשל קיומו של סיכון ממשי להטעיה. כאן, הצדדים חתמו על הסכם דו קיום אשר כלל התחייבות כללית של הצדדים לפעול למניעת הטעיה של הצרכנים בגין הדמיון בין הסימנים אך לאחר שהרשם הפעיל את שיקול דעתו הוא הגיע למסקנה כי הסיכון להטעיה אינו מטופל כראוי בהסכם דו הקיום. לכן, מתוקף סמכותו רשאי היה הרשם להתנות את רישום הסימן בתנאים אשר יגנו על ציבור הצרכנים, ולאור העובדה שהמגבלות שקבע עולות בקנה אחד עם הסכם דו הקיום, הרי שאין מניעה להטלת התנאים כאמור.