מקדישים ערכו הסכם הקדש ובו נקבע שלאחר פטירתם יוקדש ביתם להקדש ציבורי לטובת האוניברסיטה העברית בירושלים בהתאם להסכם הקדש. בהסכם ההקדש נקבעו מספר הנאמנים שינהלו את ההקדש, זהות הנאמנים הראשונים וכן הוראות למינוי נאמנים חלופים באם יבצר ממי מהם למלא את תפקידו. אלא שלאחר פטירת בני הזוג, נמצא כי כל הנאמנים שנקבעו בהסכם ההקדש נפטרו אף הם ולכן החליטה הנהנית למנות את עצמה כנאמן היחיד להקדש.
בית המשפט קבע כי מינוי הנהנית כנאמן פסולה בהיותה סותרת את תכלית ההקדש ואומד דעת המקדישים. בעוד שבהקדש שאינו ציבורי נאסר למנות נהנה כנאמן כל עוד הדבר לא הותר בכתב ההקדש, הרי שבהקדש ציבורי היתר זה אינו נדרש. כאשר הסכם ההקדש כולל הוראות מפורשות באשר למספר הנאמנים ולאופן מינויים, לא ניתן לנצל את העדרם של הנאמנים בכדי לפעול בניגוד לאומד דעת המקדישים כפי שזה משתמע מהוראות הסכם ההקדש. כאן, מדובר בהסכם הקדש שקבע במפורש הפרדה בין הנהנית לנאמנים וכן ייחד את הסמכות למינוי נאמנים חליפיים לנאמנים הקיימים באישור בית המשפט, ולא לנהנית. משכך, על אף שמדובר בהקדש ציבורי הרי שמינוי הנהנית כנאמן, ולא כל שכן, כנאמן היחיד להקדש, סותרת את אומד דעת המקדישים ומשכך מינוי זה פסול.