בעל דירה בבית משותף דרש לגבות הוצאות חריגות של עלות שיפוץ בהתאם לחלק היחסי של הדירה ברכוש המשותף ולא בהתאם להוראות התקנון, הקובע כי הוצאות החזקה וניהול ישולמו בשיטת חלוקה שוויונית.
המפקח על הבתים המשותפים דחה את התביעה וקבע כי ההוצאות ישולמו באופן שוויוני על פי לשון התקנון כשאין להבחין בין הוצאות "שוטפות" לבין הוצאות "חריגות". מטרתו של התקנון המוסכם היא להסדיר את היחסים בין בעלי הדירות ואת זכויותיהם וחובותיהם בקשר לבית המשותף. משנרשם תקנון מוסכם, הוא בעל מעמד קנייני. תקנון בית משותף הינו "חוזה סגור" ויש לפרשו לפי לשונו, ללא שקילת שיקולים החיצוניים לו כגון: כוונת הצדדים. כאן, התקנון קבע הוראה לפיה הוצאות החזקתו וניהולו של הרכוש המשותף יחולו בשיעור שווה על כל דירה ודירה ולא הוזכרו בו הבחנות בין סוגי הוצאות. כך, לא נאמר כי מדובר רק בהוצאות "שוטפות" ולא נרמז על כוונה להחריג הוצאות "חריגות" (כגון: הוצאות שיפוץ). לא ניתן לשכתב את התקנון ואין כל משמעות לשאלה למה התכוונו הצדדים, שכן הדבר עלול להוביל לחוסר ודאות. לכן, יש לכבד את התקנון המוסכם כלשונו ועל בעלי הדירות לשאת בתשלום באופן שוויוני.