מפיץ ישראלי קיבל מכתב הרשאה מיצרן הסיני, בו נאמר כי הוא המפיץ הבלעדי של אחד ממוצרי התקשורת לחברת YES. בשלב מאוחר יותר, מפיץ מתחרה שווק ל-YES מוצר תקשורת דומה מדגם אחר שיוצר גם הוא על ידי אותו יצרן.
בית המשפט דחה את הבקשה של המפיץ כי היצרן והחברה המתחרה יחשפו את הכנסותיהם ורווחיהם מהעסקה, בטענה שהפרו את ההתחייבות לבלעדיות איתה. ככלל, אין תובע רשאי לעתור למתן חשבונות רק כדי לברר כמה חייב לו הנתבע. מדובר בסעד חריג, המותנה בקיומה של מערכת יחסים מיוחדת כמו שליחות, נאמנות או שותפות, וכן בעילת תביעה ביחס לכספים שבגינם מתבקשים החשבונות. הסכמים עסקיים כוללים סודות מסחריים, ולכן אין לחשוף אותם בקלות, בפרט בהיעדר זכות משפטית מוצקה. החתימה על מכתב הרשאה לבדה אינה יוצרת מערכת יחסים מיוחדת בין הצדדים. כאן, מכתב ההרשאה לא היווה הסכם מחייב אלא הסכמה ראשונית לניהול משא ומתן, הוא התייחס למוצר אחר, ולא כלל פרטים מהותיים כגון תקופת ההתקשרות, מחירים או היקף פעילות. כמו כן, לאחר החתימה המפיץ ניתק מגע עם היצרן ואף בחר לשווק מוצרים אחרים ל-YES. לגבי עילת התביעה, המפיץ לא הראה שהוא זכאי לכספים שבגינם הוא מבקש חשבונות, מאחר שלא נחתם הסכם ולא הוראה כלל שנגרם למפיץ נזק. לפיכך, נדחתה הבקשה למתן חשבונות.