חברת סטרטאפ התקשרה עם מתווך כדי שיאתר לה משקיעים וחתמה על הסכם תיווך שקבע, כי המתווך זכאי לעמלה על כל התקשרות עם החברה "בעקבות הפניית היועץ". המתווך קישר בין החברה למשקיע אפשרי, שהחברה גם אישרה אותו, אולם המשקיע מייד דחה את ההזדמנות. למרות האמור, ומבלי שהחברה ניסתה לעקוף את המתווך, על אף שהחברה גם לא דיווחה למתווך על המשא ומתן החדש שהחל עם המשקיע, מספר חודשים לאחר מכן השקיע המשקיע בחברה.
בית המשפט דחה את תביעת המתווך וקבע, כי נדרש קשר סיבתי בין העסקה שנחתמה לבין פעולת המתווך כדי שהמתווך יהיה זכאי לשכר טרחה. לצורך פירושו של חוזה שלשונו לא ברורה, יש להתחקות אחר כוונת הצדדים ואחר תכליתו האובייקטיבית. השאלה אינה מה הייתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי אלא מה 'כוונתם' של צדדים סבירים, כאשר קיימת הנחה הניתנת לסתירה, שהצדדים ביקשו להגשים תכלית שהיא צודקת, יעילה, סבירה והגיונית.. כאשר מדובר בתיווך, בהיעדר הסכמה אחרת, תנאי לקבלת שכר טרחה הוא שהמתווך יהיה הגורם היעיל בכריתת העסקה כאשר מדובר בדרישה מחמירה יותר מסתם דרישה לקשר סיבתי. כאן, כל פועלו של המתווך הסתכם בפנייה למשקיע אשר מייד השיב כי אינו מעוניין, כך שאין קשר סיבתי בין העסקה לבין פועלו של המתווך והוא לא זכאי לשכר טרחה בגין העסקה. כאשר לקוח מפר חובת דיווח למתווך במטרה לעקוף את המתווך ולמנוע ממנו דמי תיווך יכול שהמתווך יהיה זכאי לדמי תיווך גם אם לא היה הגורם היעיל בעסקה, אולם כאן המתווכת נענתה בשלילה מהמשקיע ולא הייתה גם כל כוונה לעקוף אותה. לכן, תביעת המתווכת נדחתה.