בין קבלן משנה לקבלן ראשי התנהלו מגעים והוחלפו טיוטות הסכם בנוגע לסיום ההתקשרות והשלמת התחייבויות קבלן המשנה על ידי הקבלן הראשי לפני תום ביצוע העבודות נשוא ההסכם ביניהם. אלא שבעוד שהנוסחה לחישוב התמורה לקבלן המשנה נותר במחלוקת, הצדדים ביצעו את ההיפרדות והעברת ביצוע הפרויקט בפועל בהתאם להסכמות שבהסכם שלא נחתם.
בית המשפט קבע שההסכמות ביניהם מהוות הסכם מחייב בשל עוצמת האינדיקציה לגמירת הדעת מחד אל מול עצמת הפגם במסוימות מאידך. על מנת לגבש מסקנה לפיה הסכם השתכלל לכדי חוזה מחייב, יש לבחון את התקיימות יסודות גמירת דעת מצד המציע ומסוימות ההצעה בצד גמירת דעתו של הניצע. גמירת הדעת נבחנת במבחן אובייקטיבי-חיצוני, הנלמד ממכלול נסיבות העניין, תוכן המסמך והתנהגות הצדדים לפני ואחרי כתיבתו. יסודות אלה נפרדים ועצמאיים, אך קיימים ביניהם קשרי גומלין חזקים, כאשר אינדיקציה חזקה על גמירת דעת עשויה לפצות על חולשה מסוימת ביסוד המסוימות. הסכם יראה כבעל מסוימות מספקת אף אם אינו כולל את מלוא התנאים החיוניים לעסקה, אם ניתן להשלימם בהתאם להוראות הדין או הנוהג ומשכך היעדר מסוימות אינו מהווה עילה להשתחרר מחיוב שניטל תוך גמירת דעת, אם ניתן להשלימו כאמור. כאן, מדובר בצדדים שפעלו בהתאם להסכם שלא נחתם כאשר קבלן המשנה הסתמך עליו, פינה את השטח ומסר חומרים בשווי מיליוני שקלים לקבלן הראשי לצורך השלמת הפרויקט על ידו. משכך, דרישת קבלן המשנה לתשלום הוצאותיו ללא רווח עד לתקופת עזיבתו את הפרויקט הינה דרישה הגיונית וברוח המוסכם בין הצדדים על אף שאלו לא השכילו להסכים על מנגנון עריכת ההתחשבנות.