מפיץ טען, כי יצרן גרם להפרת חוזה בינו לבין צד שלישי שהוסכם ביניהם על הפצת מוצריו באופן בלעדיו, לרבות מוצרים שיוצרו יחד עם המפיץ.
בית המשפט קבע, כי היצרן לא גרם להפרת החוזה של המפיץ מול הצד השלישי. עוולת גרם הפרת חוזה מחייבת התקיימותם של חמישה יסודות: קיומו של חוזה מחייב; הפרה של החוזה; מודעות מצד המפר לקיומו של החוזה ולכך שפעולותיו עלולות להוביל להפרתו; קשר סיבתי בין פעולות המפר להפרת החוזה; והיעדר צידק מספיק למעשי המפר. תנאי בסיסי להוכחת גרם הפרת חוזה הוא קיומו של חוזה מחייב. העובדה שהבלעדיות נובעת מההיגיון העסקי של החוזה אינה מספיקה לכשעצמה כדי להוות בסיס לעוולת גרם הפרת חוזה. כאן, החוזה הגביל את הבלעדיות למוצרים מסוימים בלבד, ההסכם לא כולל תקופת זמן מינימלית של הבלעדיות וניתן לסיימה בכל עת על ידי מתן הודעה תוך זמן סביר, תנאי הבלעדיות כפוף לעמידה ביעדי רכישה כך שלא מדובר בזכות מוחלטת ובהסכם נקבע שגורם נוסף יוכל להפיץ את המוצרים, כך שמדובר בשותפות יותר מאשר בבלעדיות. אמנם ללא בלעדיות ניתן היה לעקוף את המפיצה ולעבוד ישירות מול ה שמייצר את המוצרים המשותפים, אולם אין בהגיון העסקי לכשעצמו כדי לייצר בלעדיות ולכן אין הפרת חוזה ואין עוולה של גרם הפרת חוזה.