במסגרת עסקת מיזוג בה בעלי מניות בחברת המטרה מכרו את מניותיהם לחברה הרוכשת, חברה ישראלית בבעלות חברה הנסחרת בבורסה באוסטרליה, התחייבה החברה הרוכשת להעמיד הלוואה לטובת חברת המטרה. בעוד הסכמי רכישת המניות נעשו מול בעלי המניות בלבד וכללו תניית בוררות, הסכם ההלוואה שנכרת בשל אותה התחייבות, נכרת בין הרוכשת לבין חברת המטרה בלבד וכלל תניית שיפוט בבתי משפט, אלא שחברת המטרה סירבה לפרוע את ההלוואה מכח טענת קיזוז עם נזקים שנגרמו בשל הפרת הסכמי המכירה על ידי הרוכשת.
בית המשפט קבע שהתיק צריך להתברר בבוררות למרות שחברת המטרה לא חתומה על הסכם הבוררות. על אף שהסכם בוררות מחייב את רק את הצדדים לו הרי שככל שקיימות אינדיקציות להסכמה אישית מצד בעל דין שלא חתם על הסכם הבוררות, ניתן לצרפו להליך ולהחיל עליו את הוראות תניית הבוררות. זאת, בין אותה הסכמה הינה מפורשת או משתמעת. כאן, חברת המטרה אימצה לנוחותה את הסכמי הרכישה כשטענה שהפרתם מקנה לה זכות קיזוז. משכך, היא נחשבת, אף לו במשתמע, כמי שהסכימה גם לתניית הבוררות המופיעה בהסכמים אלו.