קיומה של לשון הרע נקבע לפי המסר שנשאר אצל הצופה ולא לפי כוונת המפרסם

בעקבות ראיון ברדיו 103 שבו השמיע אבי גילוי שדות הגז במים העמוקים בים התיכון, יוסי לנגוצקי, אזהרה מפני התדרדרות למלחמת אחים על רקע הדיון הציבורי, באותו ערב איש ערוץ 14, יעקב ברדוגו, עשה מונולוג בו האשים את לנגוצקי כמי שמאיים באלימות, קרא למעצרו וכינה אותו בכינויי גנאי משפילים ומבזים..

בית המשפט קיבל את תביעת לשון הרע שהגיש מר לנגוצקי ההן נגד ערוץ 14 והן אישית נגד מר ברדוגו, בשל ייחוס שקרי של כוונות אלימות ואיומים - אמירות המהוות לשון הרע ושלא עמדו לטובתן הגנות.  החוק מגדיר פרסום לשון הרע כדבר שעלול להשפיל אדם, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, או לפגוע במשרתו, בעסקו או במקצועו.  די בכך שהפרסום עלול לבזות או להשפיל אדם כדי שיהווה לשון הרע, ואין צורך להוכיח כי הושפל או בוזה בפועל.  המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי ואין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על ידי הנפגע.  ככלל, על-מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו.  החוק מטיל אחריות על פרסום באמצעי התקשורת הן על המגיש והן על גוף השידור, אלא אם עומדות להם ההגנות המפורטות בחוק, ומאפשר פסיקת פיצויים גם ללא הוכחת נזק.  בענייננו, האמירות בשידור החי חרגו מגבולות הבעת הדעה הלגיטימית והיוו פרסום לשון הרע כבד משקל המציג אדם מוכר וידוע בציבור כאדם מסוכן.  נוסף על כך, לא הייתה כל אמת בפרסום ולא עמדה למפרסמים הגנת תום הלב, שכן הדברים נאמרו ללא בדיקה עובדתית מינימלית.  ערוץ השידור נושא באחריות מלאה לפרסום לצד המגיש, מאחר שלא נקט באמצעים הנדרשים ולא הציב תמרורי אזהרה למניעת שידור לשון הרע.  לפיכך, המגיש וערוץ השידור חויבו ביחד ולחוד לפצות בסכום גבוה.