עורכת דין עבדה במשרד עורכי דין שבבעלות בעלה וביטוח לאומי סירב לשלם דמי לידה בטענה שעבדה כעצמאית, בין היתר משום ששכרה עלה משמעותית על רווחי הבעל, לא נחתם הסכם עבודה ולא מונה לה מחליף.
בית הדין קבע, כי התקיימו יחסי עבודה בין בני הזוג, המזכים בדמי לידה. ככלל, בחינת יחסי עובד מעביד בין בני משפחה נעשית בגמישות מסוימת באשר לסממנים הפורמליים כמו פיקוח והסכמים כתובים, אך מחייבת את קיומו של "הגרעין המהותי" שהוא תשלום שכר בתמורה לביצוע עבודה בפועל, תוך בחינת מבחן ההשתלבות: הפן החיובי, שפירושו שהעובד מהווה חלק בלתי נפרד מליבת הפעילות של העסק, כפוף לפיקוח ומבצע את עבודתו באמצעות ציוד ומסגרת של המעסיק, לצד הפן השלילי, שפירושו שלעובד אין עסק עצמאי משלו ואינו נושא בסיכון הכלכלי או בהוצאות העסק. כאן, התובעת השתלבה בליבת העשייה של המשרד, לא נשאה בסיכון כלכלי, והפער בשכר מוסבר בכך שהיא עבדה וקיבלה שכר שעתי שוטף בעוד שרווחי הבעל נגזרו מהצלחת תיקים שנסגרו באיחור, בין היתר בשל מצב המלחמה ולכן אי-העסקת מחליף לתקופה קצרה והיעדר חוזה כתוב סבירים בנסיבות של עסק משפחתי. לפיכך, עורכת הדין נחשבת עובדת שכירה הזכאית לדמי לידה.